(מסה שתתפרסם בגיליון הקרוב של מגזין ארץ אחרת שיראה אור בשבוע הבא)
מניפסט אינטרוברטי
על הספרות היום; על הקריאה בלילה
א. על הספרות היום
לְטעמי, שאלה ספרותית גורלית יש כיום אחת: מה זכות-הקיום של המדיום הספרותי בעולם בו אנחנו חיים?
כל עוד לא נתנו לעצמנו תשובה כנה לשאלה הזו, הרי שכל שאר השאלות הספרותיות האסתטיות, האתיות, הפוליטיות והמגדריות – שעליהן נותנים מוחות דעתם ושמקלדות נשחקות בגינן, באקדמיה, במוספים ובכתבי העת הספרותיים – שלא לדבר על כל פולמוסי האגו ומאבקי הכוח – כל אלה הם מסֵדר חשיבות משני, תלויים ועומדים עד שתוכרע השאלה הגורלית האחת. רק משתובהר התשובה לשאלה הזו יוכרע אם תיפער הדלת הקטנה מתחת לשאר השאלות או, לחילופין, תוסר מהן עניבת החנק.
לחלק מהציבור השאלה על זכות-הקיום של הספרות היפה אולי תיראה תמוהה. הרי ספרים רואים אור במאות אלפיהם ברחבי העולם מדי שנה – יקרא בפליאה נציגו שוחר-הטוב של אותו חלק. הרי מאות מיליוני אנשים קונים ספרים, לא? אולי לא קוראים כמו פעם, לפני שעלה הקולנוע, לפני שבקע הרדיו, לפני שהודלקה הטלביזיה, לפני שצִרצר הסלולרי, לפני שעות העבודה המטורפות המאפשרות את השפע הנהדר שמקיף אותנו, לפני הפלייסטיישן והאייפוד והאינטרנט (והרי באינטרנט בעצם קוראים, אולי לא ספרות יפה, אבל קוראים, כן? העיקר שקוראים, לא?!). נכון – יודה הנציג ישר-הלב – אולי קונים היום ספרים יותר מאשר קוראים אותם, אולי קוראים ספרי עזרה עצמית יותר מאשר ספרות יפה, קוראים ספרות יפה אבל לא עד הסוף, קוראים עד הסוף אבל בעניין מוגבל ובתחושת חובה, קוראים בערנות מסוימת אבל ספרים קצרים ומרווחים, קוראים ספרים ארוכים אבל רק כאלה שהוכתרו כ"רבי-מכר" ותובעים התעדכנות, קוראים בשירותים בלבד, בתור בקופת חולים בלבד, בשמירה בצבא בלבד, ברכבת בלבד (וארצנו קטנה, מה לעשות, ונטולת תחתית), מניחים ספר בשידה ל"לפני השינה" ונרדמים בחטף חשוד – אבל קוראים! אז מה התכלית לשאול על "זכות-הקיום" של הספרות, כשהספרים הם עובדה קיימת! מה "זכות-הקיום" של גיליונות העיתונים, הדיסקים, מוסד המשפחה, אני יודע? האקלים! על זכות קיומם אתה לא שואל, נכון?! ולמה? כי הם פשוט קיימים! היו קיימים ו…ויהיו קיימים. נכון, לא? לא נכון?!
לחלק אחר בציבור, קטן בהרבה, השאלה על "זכות-הקיום" של הספרות היפה לא תיראה תמוהה כי אם וולגרית. הרי תמיד הספרות היפה – יטעים לך דובר היפותטי של הקבוצה המובחרת הזו – הייתה נחלתם של מעטים. אז אם חלקים רחבים מהאוכלוסייה כבר לא קוראים ספרות, שלא יקראו. הם הרי לא קראו, קראו באמת, מעולם, אז ברוך שפטרנו. – ולדעתך הגרעין של קוראי הספרות "האמיתיים" לא התכווץ בעשורים האחרונים? תקשה. לא, יפסוק ההיפותטי. אולי קצת. וגם אם הרבה, אז מה בכך? מה אתה חושב – יחזור ויורה לִקְחוֹ הדובר האנין – כמה קראו את טולסטוי בזמנו? אתה חושב שכולם התעניינו בו? שהוא היה "סֶלֶבּריטאי"? טוב, דוגמה לא מוצלחת, על אף שהמוז'יקים לא קראו אותו, אבל כמה אתה חושב קראו את מלוויל בחייו? את קפקא? את גנסין? את פרוסט? (הרי אפילו ז'יד דחה אותו, שער בדעתך!). כמה קראו את שבתאי, לדעתך? צא לרחוב ושאל מי מכיר את שבתאי, לך לקורסים לכתיבה יוצרת – ל"כתיבה יוצרת"! – ושאל את הצעירים השוקקים האלה מי מהם מכיר את שבתאי, הסופר, לא כוכב הלכת הגדול והחביב, שגם אותו לא כולם מכירים. שבתאי, מי? זה מה שתקבל. הרי אם קוראי שבתאי בארץ היו מפלגה הם היו עוברים בקושי את אחוז החסימה. מפלגת "צופן דה וינצ'י" או מפלגת "אבא עשיר, אבא עני" היו, אולי, עושות טובה למפלגת "עוז ליהושע" ונותנות לה תיק או שניים. אבל למפלגת שבתאי?! – שבתאי הוא סופר בן זמננו, בקירוב, תזכיר לדובר ההיפותטי, אז אולי אכן יש שינוי לרעה בעשורים האחרונים? הדובר ירגיש שאכן סטה מעט, שלא בטובתו, ולכן יחזור לתלם טיעונו המדוד: אתה, אתה, אל תפחיד אותי עם הפסימיזם האופנתי שלך, עם התשוקה החשאית שלך, ההיסטרית והנרקיסיסטית לדעתי, לחיות במציאות אפוקליפטית, עם הגאווה המוצנעת שלך על המעודכנות של העתידניות בגרוש א-לה מארשל טר"ש מקלוהן האמיצה כביכול שלך. המאה ה – 21 האימתנית שלך, לא שונה בעיקרון מהמאה התשע עשרה, אחרי הספירה או לִפְ – טוב, לא לפני – מעידן האורות, מהרנסנס המוקדם או המוקדם-המאוחר. בקיצור, אל תשחק לי את האינטלקטואל האמיץ שלא מפחד להסתכל למציאות בעיניים, כי פשוט אין תהום חשֵכה – כמו שאתה מגדיר אותה בינך לבינך, תודֶה! – שלתוכה אתה הוא שמעז להציץ. כלומר – יבלום עצמו בחריקה הדובר ההיפותטי, יתנשם ויעביר תוך כך כריות אצבעות מופתעות על אגלי מצחו – יש תהום, אבל אותה תהום בדיוק, הכרויה מאדם הראשון ועד האחרון, לקוראי ספרות ולאלה שלא.
*
לנוכח שתי התגובות השקולות שלעיל נחדד את "השאלה הספרותית הגורלית האחת", שהצגנו בראש הרשימה. השאלה הספרותית הקריטית על זכות-הקיום של המדיום הספרותי בתרבות העכשווית אינה כופרת בקיומו של המדיום הזה בהווה או בעתיד הנראה לעין, או אף בקיומן של יצירות מופת הנכתבות כיום ותיכתבנה, יש לקוות, באותו עתיד. זו אינה שאלה אמפירית–קשיחה על אודות מציאותם של קוראים וספרים, או ערכית על מציאותם של אליטת-קוראים וספרי-מופת. זוהי שאלה הנוגעת לחוויית הקריאה. והסיבה שהשאלה גורלית נובעת מכך שבמציאות הממוּערֶבֶת של המאה ה-21 לכל פתיחה בקריאה של ספר נספחת אירוניה, שסודקת לעומק את חוויית הקריאה המתחילה להתחולל.
האירוניה אינה נובעת רק מתחושת העיסוק בפעילות מינורית – מינורית בגין עוצמת האימפקט המוגבלת של הספרות בתרבות הכללית – הגורמת לקורא לחוש כהולך רגל, גבעול-חרצית בשפתיו ועל ראשו כובע טמבל, הצועד בשביל מקומח במקביל לאוטוסטרדה סואנת. האירוניה חתרנית יותר וגורמת לקריאה בספרות היפה לא רק להיתפס כפעילות מינורית אלא אף כפעילות שרירותית. הספרות היא סוג של משחק. משחק מתוחכם ביותר, נעלה לפרקים, אבל משחק. "קריאת ספרים", בלשונה של ויסלבה שימבורסקה, "היא המשחק היפה ביותר שהמציאה האנושות לעצמה" ("קריאת רשות"; תרגום: רפי וייכרט). ומשחק הספרות – שלכאורה דרוש לו רק קורא וספר – דורש אף הוא, כמו משחקים אחרים, מינימום של משתתפים, ובמלים אחרות: מילְייה. אחרי שנמלאת מכסת המינימום מתרחש התהליך המופלא שכולנו מכירים מילדותנו: המְשחקים שוכחים שהם מְשחקים, המִשחק וחוקיו השרירותיים הופך למציאות. אולם כשמכסת המשתתפים קרבה לקו השפל האדום, נחשף לפתע המשחק כמשחק, הילד מביט בניכור בלוח המונופול הנטוש, שכעת, כשפרשו חבריו, נראה זעיר, רעוע ומגוחך.
אבל האירוניה האכזרית באמת אינה נובעת מכמותם הצוֹמקת של חסידי הספרות היפה אלא מעצְמוּת חווית הקריאה היום. המאמץ הבסיסי הדרוש – בתרבות שהרגילה את בניה לאמצעי מדיה ויזואליים – לפענוחם של תווים שחורים המוטלים לפנינו בשורה ארוכה-ארוכה, מעלה בקורא, כטעם לוואי צורב, אירוניה ארסית הנובעת מהחשיפה האלימה של הסובלימציה ודחיית-הסיפוקים שמונחים בתשתית קריאת הספרות.
וזהו הקיטוב העמוק ביותר בין מעשה הקריאה לתרבות העכשווית החובקת אותו.
לומר על התרבות העכשווית שהיא חותרת לכיווץ המרחק והזמן פירושו לומר בלשון נקייה שהתרבות העכשווית נוהרת לקיצור התווך הניצב בין התשוקה למילויה, בין העוררות לעונג גופא. על התווך הזה של העונג המושהה שגשגה הספרות, והיא נרמסת תחת רגלי הנהירה הזו. הספרות נרמסת הן בגין ה"חוֹמְרה" שלה – דחיית הסיפוק המוּבנית בתהליך פענוח המלים והקמת העולם מתוכן – והן בגין ה"תוֹכְנה" שלה – השתהות מבטה של הספרות על חיי הנפש והיותה פעילות לא-תכליתית מתסכלת את חיי הגוף קצרי-הרוח ואף את חיי הרוח קצרי-הרוח (הבאים על סיפוקם החפוז בדת המעוּבּדת ובהדרכות הניו-אייג').
לומר על התרבות המערבית העכשווית שהיא ויזואלית אין הכוונה לומר שאנשים מבכרים עבודות וידיאו אמנותיות על פני ספרים. לומר על התרבות שהיא תרבות ויזואלית זו לשון נקייה לומר שהיא תרבות הצֶלֶם, כלומר – במידה לא מבוטלת – תרבות הגוף ופולחן הגוף, ולמה לא נדבר גלויות? ציוויליזציה בעלת אובססיה לסקס (הפרסומות, הדוגמניות, הוידיאו קליפים, מכוני הכושר, תעשיית היופי, תעשיית הדיאטות, המתירנות המינית, הפורנוגרפיה המצויה תמיד כמטחווי הקלקה). הספרות, בציוויליזציה הזו, מחווירה לעומת סנוורי הגוף כנר בצהריים. היא מחווירה בגלל ה"חוֹמְרה" שלה – המילים המייצגות את 'הדברים' אינן ארוטיות כמותם – ו"התוֹכְנה" שלה – התמקדותה של הספרות בַּניואנס ובניואנסים של הנפש נתפסת כתחליף נחוּת, לעומת חדוּת וחד-משמעיות הִילתם של המודלים הגופניים הנחשקים. התמקדות הספרות בניואנס ובנפש שואבת מצדה עידוד מה"חומרה", השפה, שבנויה על הִתְבחנוּת, דיאקְריטיות, ושבה, בשפה, אנחנו חיים חלק ניכר מחיינו הפנימיים. הניואנסיוּת הזו, לפיכך, אנטגוניסטית לתרבות-הגוף לא רק בגין תפיסתה כתחליף חוורוור, אלא גם מכיוון אריתמטי: הניגוד בין אינסופיות הניואנסים לבין תהליכי ההאחדה וההדמיה המסיביים של המודלים הגופניים הנחשקים והמוגבלות המספרית המוּבנית של הואריאציות המיניות האפשריות.
נכון, בצד זמינות אמיתית של יופי ועונג גופני, התרבות העכשווית מוכרת אשליות על זמינות כזו. נכון, בצד קיצור התווך בין התשוקה למילויה, יוצרת התרבות מראית עין שקיצור התווך הזה פרודוקטיבי ומהנה. אבל העובדה הזו, הפתיינות והרמאות הללו, אינן מעלות ואינן מורידות. מבטנו הנטוע בגוף האנושי המחוטב המעורטל מתקשה להשפיל עיניו אל הספר; רעבוננו המוּזן בקפידה ממאן לדחות את סיפוקיו.
הספרות שגשגה בחברות בעלות מסורת מכבידה שעמדו בפני תמורה או ציפו לה; הספרות פרחה בחברות בתחילתו או בעיצומו של תהליך התערטלות ממסורות מעיקות (אולי הדוגמה הבולטת ביותר היא הספרות הרוסית במאה ה – 19). כך הספרות סיפקה הצצות גנובות ומתוקות באור החירות מחד גיסא, ונסיגה מהמציאות אל צללי הנפש, שעשועי ההתבוננות ותנחומי האסתטיקה מאידך גיסא. בחברה המערבית היום הוסרו שלשלאות השעבוד הפוליטי, ואיתן גם עלי התאנה – ואין מסתור מבוהק העירום.
מאז הרנסנס הספרות היפה היא, באופן עמוק, המדיום של המעמד הבינוני. מעמד בעל תודעה וכבוד עצמיים, האמוּן על חסכנות ודחיית סיפוקים, בעל תשוקות בלומות-למחצה המובילות אותו לשאוב מחיי הדמיון ניחומים ויופי, ליבידו חסום-למחצה שמנותב להנאה מדקויות רוחניות, מעמד שיש לו פנאי וסקרנות לקרוא. אולם במאה ה-21, בה מיעוט של "עשירים ומפורסמים" מְממש – נדמה כמממש – את הפנטזיות של הרוב האנונימי, המשותק מקנאה והלכוד במבט מהופנט באותו מיעוט – כאנשים הנטועים במישור מסמא שאינם מאמינים בקיומם של צללי מערה – הספרות נאכלת כנר דלוק משני קצותיו.
סיפור שקיעת האתוס של המעמד הבינוני בשלהי האלף השני הוא גם סיפור שקיעת הספרות; סיפור גן עדן המהופך – מופע הסטריפטיז שעורכת האנושות לעצמה החל משנות הששים למאה העשרים – הוא הגיהינום שלה.
ב. על הקריאה בלילה
יש אנשים שנרדמים במהירות. לא אני. המינימום שאני זקוק לו להירדמות הוא חצי שעה. חצי שעה לפחות של התרפות, גשר שעלי לחצות עד לגדת התנומה הגואלת.
בערבים, על מנת להפיל עלי תרדמה, אני מכין את עצמי לקראת הלילה העמוק. אני צופה בטלביזיה בדיוק במידה הדרושה על מנת לחוש מיאוס ותחושת רמייה, אני סורק את אתרי החדשות ברשת על מנת לגלות שהעולם גדול ורב וענייניו הבוערים אינם ענייניי, אני פורק מעלי את התשוקה, אם היא דוחקת, אני שותה מעט אלכוהול או חלב מורתח בדבש, אני מעשן סיגריה אחרונה, אני מתקלח ונכנס זך-בשר למיטתי.
שנים ארוכות אני נוהג לקרוא במיטה לפני השינה. אני מיטיב את צמד הכריות לעורפי, פותח את הספר המונח על שידת הלילה, מיישר את הקיפול המשולש שהנחתי בדף אתמול, וקורא. אינני יכול להירדם, פשוטו כמשמעו, ללא קריאה מקדימה. לא בגלל שאינני נרדם אני קורא לפני השינה. אני קורא לפני השינה על מנת שאוכל לחצות את הגשר ולבוא בשערי התרדמה.
כשאני מיטיב את מבטי בדף ומתחיל בקריאה, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אני הריבון בעולמי. אנשים ונשים, על סמטאות מוחם ומשעולי חייהם, נבראים על ידי. קו חייהם נפתח בקריאתי ויקופד כשאסגור עליהם את הספר. נופים סתמיים ועוצרי נשימה, ערים עשנות וימים עצומים, חדרים מרוהטים בטוב טעם, משרדים אפורים וקובות אפלוליות, אינם נכפים על תודעתי, כפי שנאנסה במשך כל היום שחלף. אני הוא הנוטה אותם כיריעה.
אבל עד מהרה אני מוותר מרצון על כתרי, ימי ריבונותי, שליטתי המוחלטת, תמים, ואני מתמכר להיפוכם: האִיוּן המתוק. כשאני קורא, לראשונה ולאחרונה במשך היום, אינני קיים. אנשים ונשים על סמטאות מוחם ועלילות חייהם ממלאים את קיומי שלי, באים על מקומי. האני הכבד כבגד – נפשט. טרדות קיומו וקידומו הפרוזאיות, שהעסיקו אותו כל היום שחלף – כענן כלוֹת.
וכשאני ממשיך וקורא אני פוגש בו לפתע שוב, באני. שונה ללא הכר – כמו במראה מגדילה או מקטינה – ואף על פי כן זהה; מפוצל לרסיסי אנשים ונשים, מפוזר בסמטאות מוחם ובעלילות חייהם, ואף – מוזר – מגולגל בנופים סתמיים ועוצרי נשימה, במדבריות, הרים וערים אפורות. כל קימוטי הנפש במהלך היום, גם קפליה המיקרוסקופיים, מתגהצים כך; כל פצעיה, אף הזערוריים שהודחקו בו-במקום, מאולחשים, כשאני קורא על כפיליי הרבים. כפיליי דובבים – וירווח לי.
על שידת הלילה בצד מיטתי מונחים כמה כרכים כך שאם אמאס באחד לא אצטרך לקום וללכת לספרייה על מנת להחליפו. קוצר רוח נורא מתלקח בי בשעה האחרונה הזו שבקץ היום. אינני יכול לשאת סופר שטועה בעובדות או סותר את עצמו, אינני יכול לשאת סופר שמכביר מילים לחינם, אינני יכול לשאת סופר שעלילתו מרופדת משמנים, אינני יכול לשאת סופר שמנצל במניפולטיביות את חולשותיי, אינני יכול לשאת סופר שמשקר או מייפה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש חכם יותר ממנו, אינני יכול לשאת סופר שלא שב ממסעותיו ובאמתחתו תגלית על החיים או השפה, אינני יכול לשאת סופר שהאגו שלו חורג מהשורה, אינני יכול לשאת סופר שאני חש בצורך שלו להרשים אותי, אינני יכול לשאת סופר שזקוק ממני למשהו ושמבקש משהו ממני מלבד להעניק לו את האפשרות להעניק לי. וכשסופר לא מאכזב אותי, כשהספר נמצא נקי מקליפות ופגמים, מקוצר יד, רוע לב וחולשת דעת, אני מרגיש שמצאתי אי קטן ומוצק, בלב אוקיינוס גדול וגועש. אני מטפס על סלעיו של האי, מגיע כל עוד רוחי בי אל החוף החולי, נשכב על גבי – ונרדם.
מבקר חופשי 
תגובות
אחת, מקריאה דבריך עולה הרושם כי החפץ הפנימי של האדם הוא לממש את תשוקותיו הגופניות, והאגואיסטיות, בעוד שלאדם יש חפץ רוחני עמוק, עמוק מאד, שאולי סבא פרויד אינו יודע עליו, אבל סבא שלך, אני מניח, דווקא כן! וגם אם לא נלך עד מחוזות התשוקה לאל, קיים רצון עמוק להבנה, למשמעות, שהופך את הקריאה בספר להרבה פחות אירונית ואפילו לתמימה.
שתיים,העובדה שהספרות מאבדת ממעמדה קשור מאד להתנהגותם של הסופרים, אשר הופכים אף הם לדמויות ציבוריות, לסלבריטי מסוג סופר. זהו תהליך שבו הסופר בעצם מודה כי גם הוא, כל רצונו הוא להצליח, והמדיום בו הוא בחר לעשות זאת, הוא מן הסתם המדיום בו הוא חושב שיש לו את היתרון היחסי הגדול ביותר. הסופר משחק את המשחק הכללי ובכך פוגע במעמד הספרות פגיעה אנושה. אם קיימת אירוניה אז היא באה משם. למשל, אני מניח שרוב אלה שקראו את ספרך, קראו קודם את הראיון במוסף סוף השבוע איתך, שבו הורדת מראש את כל המסכות והתערטלת לפי כל כללי השוק. "יש לי יצר מיני חזק" וכל הדברים האלה. במלים שלך, גם הסופר לא מצליח להשהות את תשוקותיו וגם הוא מצמצם את המרחק בין הופעת התשוקה (להצליח ולהתפרסם) ובין המימוש שלה (הפרסום עצמו).אז איך אתה מצפה שהקורא החדש והצעיר ינהג אחרת? וזה רק על קצה המזלג
מקסים. אי קטן ראוי לטיפוס 🙂
"בחברה המערבית היום הוסרו שלשלאות השעבוד הפוליטי, ואיתן גם עלי התאנה – ואין מסתור מבוהק העירום."
וגם:
"הספרות סיפקה הצצות גנובות ומתוקות באור החירות מחד גיסא, ונסיגה מהמציאות אל צללי הנפש, שעשועי ההתבוננות ותנחומי האסתטיקה מאידך גיסא"
ושאלה פילוסופית הכרחית: האמנם אנחנו נמצאים כיום בעידן החירות?
אולי החירות נמצאת לפעמים במסתור מבוהק העירום.
והשאיפה אליה אף פעם איננה דבר אנכרוניסטי.
"לאדם יש חפץ רוחני עמוק, עמוק מאוד, שאולי
סבא פרויד לא יודע עליו" – מסכימה.
"אבל סבא שלך, אני מניח, דווקא כן"
מתנגדת. כלומר, ייתכן מאוד והסבא ידע, אולם ההנחה הבסיסית הזו שהוא ידע, כלומר כיהודי דתי דווקא (אני מניחה, כשם שאתה מניח), שגויה ומפורקת בעיניי.
לגבי החלק הראשון: על מה יצא קצפך? אני מנסה לגדר ולהגדיר בדיוק את החלק הלא-פרוידיאני, כניסוחך, שיש בחוויית הקריאה.
לגבי החלק השני. אני כמובן לא מסכים עם כל דבריך(:
אייל ב.: אני חושש שהחירות היא חלקית מאד.
אני מוחה על הדיכוטומיה שאתה עורך בין גוף לרוח בניתוח שלך. (אם הבנתי נכון: ספרות פירושה חווית רוח, תרבות ויזואלית ממוקדת גוף). מבחינתי קריאת ספרות (טובה!), היא בהחלט חוויה גופנית, חוויה שחלקים בגוף ניעורים בה. היא גם חויה שיש בה ארוס, לא מהסוג המוזכר לעיל, שבו תשוקה וסיפוקה קרובות כל כך עד שהן נשחקות ונמאסות. ארוס קיים במקום של הסתר וחביון, יותר מאשר במקום של גילוי. (קראת לזה "בוהק העירום" . אני מניחה שכיוונת לאותו מקום שאני מדברת עליו, אבל מדוע הטרמינולוגיה הדיכוטומית? בעיניי מדובר, בשני המקרים, ביצריות ומיניות, אלא באיכות אחרת לגמרי שלהן. המצג הטלויזיוני מביא עימו ארוס חד גוני, אטום, חוזר על עצמו, משעמם, לעומת ארוס עשיר, רב גוני, תחוחַ שאפשר למצוא בספר טוב). דווקא הטלויזיה משאירה בעיניי יותר במיינד, בראש, מאשר מצליחה להבליח את הגוף. (מעניין… כתבתי לך בפוסט קודם שלא תוכל לתנות איתה אהבים . עכשיו יש לי הזדמנות להצדיק את זה (-: )). .אני מרגישה אטומה אחרי צפייה בה, שלא הגעתי לשום מקום, אם יש נגיעה, היא נגיעה מקהה. אני חשה שחושיי קהו, שאני תתרנית יותר, כבדת רואי.
קריאת ספר טוב , המו"מ עם הדמויות, היא חויה חושית של הרחה, של טעימה, של ריטוט, של התכווצות בחזה, של פעירת עיניים, של היבלעות, של התבדלות. של חיכוך וביקוע. משהו בעל אופי חומרי לא פחות מרוחני. נכנסתי ויצאתי אחרת.
מעניין מאד מה שכתבת.
אני חושב שהתכוונתי למשהו קרוב לדברייך: להבדל בין המיניות החד-משמעית, העזה, המאפילה, אך המוגבלת של המדיום הויזואלי, לבין הניואנסיות (גם הגופנית, אכן לא הדגשתי זאת מספיק במאמרי, של הספרות).
וכתוב היטב, אתה הופך לטקסט עצמו
אהלן,
אם הבנתי נכון, אז הבעיה שאתה, אריק, מעלה כאן בצורה יפה מאוד, היא לא מיוחדת לעולם הספרות וגם לא לשנים האחרונות.
קודם כל נראה לי שהמושג תרבות, כמכיל בתוכו את הספרות, עבר שינויים במהלך ההיסטוריה וגם לאחרונה. הוא התרחב מצד אחד ונהיה, מהצד השני, באופיו התמחותי.
אם פעם היה ברור, לטוב ולרע, בצדק או שלא, מהו תרבותי, ומה בן תרבות צריך לעשות בשעות הפנאי, ומכאן היה ברור למשל שאנשי האקדמיה יבקרו בתאטרון ויאזינו למוזיקה קלסית ולערבי שירה. היום אין חפיפה כזו.
פעם פיזיקאים נגנו בכינור, היום הם עושים מנגל בחצר.
התרבות פתאום התרחבה. אם מסתכלים על "רשימות" כחלל תרבות פחות או יותר… 🙂 אז ביומיים האחרונים היו כמה שטענו שעגנון משעמם, היה אחד שחושב שלשתות שתן זה משעשע, ולפני זמן מה משהו טען ששלום חנוך הוא יוצר אינטליגנטי… 🙂
במאה התשע עשרה התייחסויות כאלו לא היו מצליחות לנשום דקה. אין הכוונה לביקורת נגד זרם או אומן, שתמיד היו ותמיד יהיו, אלא דברים כאלו לא יכלו להיות מוגדרים מלכתחילה כתרבות. היום כן. כי המושג תרבות השתנה.
מצד שני יש התמחות בתרבותיות, מעט מאוד אנשים מנסים להעמיק במדיות תרבותיות שונות…
מה ששירלי כתבה (מסיר את הכובע, את כותבת נהדר) לא נראה לי קשור. שירלי מתייחסת לאלמנטים החושניים או החושים שבחוויה, והם לא קשורים לאלמנטים גופניים. חוויה גופנית יש בלצפות בתחרות ספורט וזה לא כמשפטה האחרון "נכנסתי ויצאתי אחרת"
כמו בכל דבר, גם בזה בטח האמריקאים אשמים… 🙂 כשהפיצו באמריקה את הלאופרד של ויסקונטי, המפיצים הוציאו את הסצנה של הנשף….
ויש עוד דוגמאות… האשמה אינה בהכרח אצל הצרכן אלאאולי אצל הספקים..
וכמובן שגם החינוך קשור לזה..
וולה יצא ארוך… מקווה שזה פחות או יותר ברור…
הספרות היתה וכנראה תהיה בעולם עוד הרבה זמן, השאלה היא מה יקרא ספרות בעוד כעשור. כיום רוב ההוצאות לאור מעדיפות להוציא ספרות שמוכרת על פני ספרות אייכותית שקשה לשווק. רבים נוטים להלין על כך שאין דור המשך לקנון הוותיק, אבל סופרים חשובים שפרסמו מיצירותיהם בשנה האחרונה, סופרים כמו עינת יקיר, דרור בורשטיין ואסף שור, שספריהם לא הותירו חותם ברשימת רבי המכר והתפוגגו אל האין הספרותי של מבצעי המכירות.
כשמדברים על סופרים "מצליחים" צריך קודם כל להגדיר מהי הצלחה בשדה הספרותי: מכירות? ביקורות? או אייכות הכתיבה עצמה.
יש כיום סופרים רבים, או מאלה המתקראים סופרים שצריכים לשאול את עצמם את אותה שאלה בעת הכתיבה ואינם עושים זאת .
מעניין. לתפיסתך, ההתמקצעות מחד גיסא והרחבת המושג "תרבות" מאידך גיסא, הן אלה שמביאות לכך שכל סוגה תרבותית הופכת למינורית?
בהקשר הזה, נכון ומלבב לראות שגם הטלביזיה מורדת מכסאה, מכובית כ"מדורת השבט" וכל שבט ושבט עושה שבת לעצמו (תהליך בעייתי מבחינות אחרות).
עם זאת, ניסיתי להצביע ספציפית על תהליכים הנוגעים לקריאה ולכתיבה ועל הייחוד שבפעולות הללו. למעשה, נדמה לי שיש יסוד חתרני, הנובע מעומק המסורת היהודית (של "לא תעשה לך פסל") בקריאה ובכתיבה.
שלומית – תודה רבה.
קורא – אתה צודק בדברים בהם אתה צודק.
חולי-
תודה (-:
אבל נראה לי שקודם כדאי שנבין אחד מהשנייה מה זה גוף ומה זו חוויה גופנית. אולי הגוף שלי יותר אמורפי מזה שלך (-: ולא רק צביר של שרירים וגידים.
צפייה בכדורגל? יענו, שאגות וקפיצות יותר לוקח מרעידות טקטוניות מתחת לאפידרמיס?
ואם להסתייע במערכת המושגים של אריק , של תרבות הצלם, אולי כדאי למקד את הדיון במערכת היחסים בין גוף לרוח (אם נפרדים הם, בכלל) ,ולא בכל אחד מן המושגים כשלעצמו. הצלם, לשון צלמית הוא מצב שבו הרוח נעדרת מן הגוף, ואז הגוף ריק, חלול, מחולל. (כמו בזמן סקס בלי נשמה, או רחמנא לצלן, אונס, או צפייה בפרסומות). זאת אולי תרבות הפסל.
כאשר הרוח נכנסת לצלם (לא במובן הרמבמ"י, שם הצלם הוא הרוח אלא במובן של צלמית), מתחולל תהליך של הנפשה (מכאן אגב, "שבת ויינפש", להנפיש את מימד הזמן המסוים, להכניס בו רוח). כלומר, כאשר קוראים ספר טוב, כאשר עוסקים בפעילות איכותית של רוח, או סתם שמים לב מה מתרחש באמת, מנפישים את הגוף, והופכים אותו שותף מלא לתהליך.
מכאן שתרבות הצלם, הפסל, מדירה את הרוח מהגוף, בעוד שהמצב ההופכי הוא הנכחה של הרוח בגוף. תהליך ההנכחה הזה מצטייר בעיניי כתהליך של איחוד והטמעה יותר מאשר של פירוד ולכן החלוקה הדיכוטומית בעייתית בעיניי. ואין מה להאשים את הגוף המסכן, שסך הכל עושה לנו טובה יומיומית שהוא מחזיק אותנו ורק מחכה, נעבעך, לקצת נופש (-:
להיות נוכחת בגוף, או להיעדר ממנו. זה העניין. רב היום אנחנו נותנים לכל הגירויים מסביב להרחיק אותנו מעצמנו, כלומר מגופנו. יש לזה הרגשה מסוימת. נשבעת לכם.
ואריק- מסכימה איתך בנוגע ליסוד החתרני שהזכרת.זאת אולי החתרנות הגדולה, האופן בו קריאה וכתיבה מנכיחות את האדם בתוך עצמו. אף משטר לא יאהב את זה (אולי זה נוצר אצל היהודים כי המון המון שנים נודדים היו…)
(-:
ואולי –
כדאי לבחון את התופעה תחת המושג 'ביטול תורה'. בזמנים עברו הבטלה נחשבה לחטא איום, ולכן כל דקה פנויה הוקדשה ללימוד ולשיפור עצמי. בזמנים הנוכחיים, זמן ה-אני, לגיטימי לחלוטין להתבטל. יש חלקים בחברה שאפילו מעודדים בטלה. קריאה של ספרים נחשבת לעיסוק הקרוב י ותר ברוחו ל'עבודה' ולא ל'בטלה', מכאן הירידה בפופולריות של הקריאה – בטלן היא כבר לא קריאת גנאי, ההתייחסות סלחנית.
אנסה להתייחס בצורה מדויקת… (בגיל שלי זה לא דבר פשוט 🙂 …(
אריק,
אני לא מצליח למצוא הבדל מהותי בין מדיות תרבות שונות במישורים שאתה מדבר עליהם. התהליכים עוברים לאו דווקא רק בעולם הספרות, ואינם יחודיים לדעתי לו, אלא נמצאים בתרבות בכלל ואפילו מעבר לתרבות.
אותם תהליכים שתיארת, תרבות הצלם וכו', קיימים גם בעולם הקולנוע והמוזיקה וכו'. הם גם קיימים בעולם הפוליטיקה והכלכלה.
ההבדלים הם יותר באפשרות ההפקה. אבל לא בתהליך היצירה או הקליטה.
לכן זה באמת מינורי, וכשמתמודדים עם זה כבעיה יש לראות את כל התמונה.
יש לפזוליני סרט בשם דקמרון, לפי בוקציו כמובן, בו המוביל את העלילה הוא צייר, אולי גוטו, שמשחק פזוליני בעצמו. הסרט הוא על אומנות. במהלך הסרט עולות שאלות, ואת אחת מהן שואל הצייר בעצמו: למה טוב כל זה? כלאמר יצירת הציור.
בסרט הבא, סיפורי קנטרברי, מוביל את העלילה סופר. והוא נותן את התשובה: הכתיבה נעשית לשם ההנאה שבכתיבה…
אני חושב שזה הבסיס והמהות. ההנאה שביצירה.
מהי בדיוק ההנאה?… אנא ערף?…
אני מבין את מה ששירלי כותבת. ומקווה שהשנייה תבין גם את האחד… 🙂
יש אבל צורך להפריד בין החויה גם הרוחנית, האקסטטית, וגם הגופנית של אוהד כדור רגל במגרש, לבין החוויה של לקרוא את בעקבות הזמן האבוד… כך נדמה לי שמתבקש מדברי אריק.
יש לך הצעה?
ההתייחסות לביטול תורה כפי שמירי מעלה, היא לדעתי עוד חלק מהשינויים שהעולם עובר ומשפיעים עלינו ועל התרבות. באופן כללי ולא רק בספרות.
את היסוד החתרני לא ממש הבנתי, שירלי או אריק? מוכנים להסביר?
אני מסכים שיסוד מוסד באמנות הוא ההנאה ממנה. ההנאה – או הכורל; שהוא סוג של רפלקס לאו בר כיבוש – בכתיבה כבקריאה. אני לא סבור שאמנות "קדושה" היא סבל. ההפך הגמור. היא אפשרות מסוימת לגאולה, שברירי גאולה. כאשר ההכרה האנושית מצליחה "לעטוף" את ההווייה, היא מצליחה להתגבר עליה, להמתיק אותה. אבל במובן זה יש גם, כסייד אפקט, "חתרנות" כלפי ההווייה. כשהאמנות, ובעצם הרוח, מצליחה להקיף את החומר ולא להיות מוטבעת על ידו. יש כאן מאבק איתנים, או נחש הבולע את זנבו שלו. זה קוטב נשאף ולולי עמדו לרשותינו יצירות המופת מהעבר ספק אם היינו – הייתי – יכול להאמין במציאותו.
האם לא פרסמת ביקורת במעריב בסוף השבוע?
ואם כן פרסמת, איה היא?
בנוגע לבררנות בספרים (כפי זו באה לידי ביטוי בפסקה האחרונה במאמר) – ראו מכיר את זה? http://www.youtube.com/watch?v=ThBUFA_FQX0
יכול להיות שאנחנו דווקא מבינים היטב אחד את השנייה.
אחרי שהוכתרתי פעם אחת כ"מלכת הגולים" במשחק אליו גררו אותי בני וחבר מרעיו טעמתי את טעם האקסטזה הרוחנית (והפיזית, יש להודות) שאתה מדבר עליה.
העניין הוא שלא אתה ולא אני נתיישר כנראה על המילה "גוף" , תחושותיו ומינוניו, ומה הגירויים מבחוץ עושים לו, כי כל אחד קולט אותה דרך החיישנים המסוימים שלו.
וזה כל היופי. אנחנו , בני האנוש, אינדיבידואלים.
הבעיה: שקצת שכחנו מקיומנו הזה, האינדיבידואלי. זאת בדיוק הבעיה בתרבות שאנחנו חיים בה. שהמון גורמים חברו יחדיו להשכיח מאיתנו את זה. אנחנו אמורים להרגיש אותו דבר, לחשוב אותו דבר, לשמוע אותו דבר, לטעום אותו דבר. הכל מסביב עושה המון מאמץ שנחווה כל דבר במינונים גבוהים, בצרחות.
כל כך הוקהה הכל עד כי הלחישות לא נשמעות. עד כי בטעות, כשאנו אומרים "גוף" ונפש", נדמה לנו שאנחנו לגמרי יודעים על מה מדובר פה.
הספרות (ועוד כל מיני דברים, כן?) לוחשת. יש בה מגוון רחב של תחושות, של רגשות, של מצבי קיום שמהדהדים כל כך הרבה טיפוסים של אנשים. פתאם מתרחבים האופקים.
האבסורד הכואב הוא שנדמה לנו שהגאולה נמצאת מעבר לאופק. אבל הגיע המצב לכדי כך שהקיום, הקיום עצמו, שיכול להיות זמין במלוא עושרו. הוא שהפך להיות מעבר לאופק.
האמת שהדמיון בין הקטע שהבאת לדברים שכתבתי הרבה יותר מצחיק מהקטע כשלעצמו. החמישיה על אוטומט בקטע הזה.
אבל, מגיעה לך ברכת מיאו על העקיצה המוצלחת
אריק ,נהנה תמיד לקרוא אותך.
אבל משום מה ,המשפט "אני פורק מעלי את התשוקה, אם היא דוחקת" קלקל לי .
אי אפשר להשאר "זך בשר"" כלשונך ,בלא הכנסת יצריות גופנית ? וביחוד כשעסקינן בחויה רוחנית כקריאה..