1. לעתים, האימה החשכה שמפילה המציאות עלינו, בניה, אינה מפני מורכבותה ומסובכותה. לעתים, המציאות מחלחלת אותנו דווקא מפני שהיא פשוטה כל כך. פשוטה להפליא.
2. בגברים פמיניסטיים מדי מוטב לחשוד. יש הרי גברים שנהיים פמיניסטיים על מנת שיוכלו להשיג זיונים.
3. לפעמים נדמה לי כי החלק החמור יותר בנרקיסיזם אינו העיסוק העצמי המופרז, אלא התלות בחוץ לצורכי העיסוק הזה; לא ההתעכבות לסלסול בשיער מול ההשתקפות אלא התלות בראי או בבריכה (ראי שיכול להישבר, בריכה שיכולה להיעכר).
4. אחד הרגעים הקומיים-שלא-במתכוון ביותר בטלוויזיה שלנו הוא רגע העברת השרביט מלונדון וקירשנבאום למיקי ויעקב. צמד הליצנים כביכול, הזקנים הציניים, מעביר לצמד הרציניים כביכול, בגיל העמידה המיושב, הסובלנים כלפי משוגות הקשישים, את השרביט. בניגוד לרושם שמתקבל המציאות היא הרי הפוכה: לונדון וקירשנבאום מגישים את תוכנית האקטואליה (ואולי גם התרבות) הרצינית הכמעט-יחידה בארץ, בעוד החדשות הרשמיות חמורות-הסבר הן מופע קרקס בידורי ("יש הרבה חדשות היום. הנה אנחנו מתחילים").
5. יש אינטלקטואלים ספרותיים שסובלים מרגשי נחיתות למול ספרות פופולרית. כיוון שהם לא קוראים אותה היא נדמית בעיניהם יצרית, משוחררת, מותחת, לא לוקחת את עצמה ברצינות, מפגינה חוכמת רחוב. לו היו קוראים את הספרות הפופולרית הישראלית – המהוגנת, הקפוצה, המהדסת בכבדות דובית, הרצינית עד אימה, הצמודה למוסכמות – היו נוכחים בטעותם ואולי נפטרים מרגש נחיתות מיותר.
6. אנשים שמרגישים את הריקנות הגדולה של העידן – התרוקנות של סמלים, ערכים, אמונות, רגשות – ריקנות שאינה נעצרת בשערי גופם, חוששים שההרגשה הזו מעידה עליהם יותר מאשר על העידן. אולי אנשים אחרים חיים אחרת? אולי חייהם מלאי תוכן ורגש? אבל לטעמי הדרך למלא את החיים בתוכן כיום עוברת דרך ההכרה בריקנות; תיאור הריקנות בדיוק וחומרה הוא המילוי הראשוני (ואולי לא רק הראשוני).
7. מה האמירה המערכתית שנרמזת מהצבת תמונה בשערו של מוסף "ספרים" המתחדש-כביכול של "הארץ"? ומהי (היעדר) האמירה המערכתית שמתבטאת בהצבת ציטוט מספר חדש (ללא הערות, ללא הנמקות בחירה) בפתח המוסף הנ"ל?
מבקר חופשי 
תגובות
יפה דיברת על "ספרים". בכותרת העיתון אתמול הבליטו תמונות של ליהיא לפיד ובניון כפתיון לקריאת המוסף הספרותי. מישהו כתב בחוכמה שמגמה זו רק מבריחה קוראים, כי איש מנאמני "ספרים" לא מעוניין בקרטוניות הזאת, ולעומת זאת לא זה מה שימשוך קוראים חדשים.מתגעגעים לבורשטיין.
וד"ש לש' אחותי.
לא כדי להשיג זיון. הם מבוקשים כפרטנרים לזוגיות ובמיוחד כפרטנרים להורות. מאד מעייף להיות הורה. במיוחד עם פרטנר מצ'ואיסט.
מתגעגעים להנדלזלץ!
ובקשר ל-3 – לא רק לך נדמה. הרי זו הבעיה העיקרית בנרקיסיזם: היעדר ערך עצמי. הצורך במשהו חיצוני שישקף.
אמת מוחלטת דיברת!
בקשר לסעיף 6 הייתה לי מחשבה דומה לפני כמה ימים:
אנחנו ממלאים את התודעה שלנו בשפע כזה של סמלים,עד שאין לנו זמן לטעון אותם במשמעות.
(כשחשבתי על זה לבדי בלילה זה נשמע לי הרבה יותר חשוב ומשמעותי מכרגע, אבל ניחא)
בדרכך העדינה רמזת שאמירתי בנאלית
(:
אבל נדמה לי שכשאומרים בחיי היומיום: "זה נרקיסיסט זה" לא מבחינים בין רכיב ההתעסקות-העצמית לבין רכיב התלות בזולת לצורך ההערכה עצמית. לרוב גם מתכוונים למשמעות הראשונה.
רציתי להפריד בין השניים.
מסכימה עם חנוך, סעיף 4 מדוייק להפליא
עצוב שזה המצב
להכרה ולתיאור הייתי מוסיפה: הכלה. התיאור הוא דרך להכיל, בעיקר עבור אדם שכותב. בעצם כל רגש שניתן להכיל הוא רגש שאפשר לעבור ממנו הלאה, וכך גם להתמלא. מהבחינה הזאת אתה מאוד צודק.
יפה
הריקנות הגדולה של העידן – התרוקנות של סמלים, ערכים, אמונות, רגשות
הוא כנראה הסיבה לכך שלעתים כה קרובות אני מרגישה שנותרתי הנורמלית היחידה בעולם וכל השאר השתגעו – תחושה שהיא כמובן ההוכחה המובהקת לשיגעון.
לכל אחד ואחת מהמגיבים.
(לפעמים אין לי מה לומר חוץ מלומר שקראתי את התגובות(: )
חברי, התסריטאי הצרפתי, בדיוק ניסה להסביר לי את ההבדל בין נקרסיסט להיסטריק (שאין לי מושג מה זה בעברית). לטענת ספר ההדרכה לפענוח פסיכולוגי של דמויות אותו הוא קורא, נרקסיסט אינו זקוק לאישור מהסביבה, ואילו היסטריק הוא נרקסיסט במובן שאתה מדבר עליו. מסתבר שהשפה הצרפתית מבחינה בין טיפוסים יותר טוב מאיתנו.
וסעיף 4 מעולה
הבעיה העיקרית בנרקיסיזם היא לא לנרקסיסט, אלא לראי או לברכה שהופכים לשני אלו ותו לא.
הנרקיסיסט מהסוג הראשון – זה שעסוק בעצמו – מסכים.
אבל זה שתלוי בתגובות הארים, זה נראה לי נורא (כולנו קצת כאלה אז יש לנו משג מה זה אומר להיות תלוי כל כולך בחוות הדעת של הסביבה).
כלומר, הראי והבריכה סובלים. אבל גם התלוי בהם. לא?
התלוי בהם סובל יותר. כי הוא תלוי.
הכי אהבתי את סעיף 5