מבקר חופשי

"אצלנו עכשיו בוקר", הספר השני של דאה הדר (ילידת 1976), ראוי לתשומת לב. הוא ראוי לכך  כיוון שהריאליזם המפורט למדי של הדר – ריאליזם אוטוביוגרפי, יש רגליים לחשוב – הוא בעיקרו לא רכרוכי ולא מטייח, שמצליח ללכוד רוח של תקופה ושל מילייה חברתי. התקופה: שנות השמונים; החומרנות והאינדיבידואליזם של עידן רייגן בארצות הברית והרמת הראש של הליברליזם, המתירנות והחומרנות גם בפרובינציה הישראלית החקיינית. המילייה: בורגנים ישראלים אמביציוזיים, יומרניים, כרותי שורשים, המדברים בעברית מאונגלזת ורודפים אחרי החלום האמריקאי.

גיבורת הרומן, שמספרת לנו את קורותיה, נולדה למשפחה בורגנית תל אביבית – האם שחקנית והאב איש עסקים -, שמנסה את מזלה באמריקה וחיה על הציר תל אביב-ניו יורק. הפרקים ברומן מתקדמים מהילדות המוקדמת של הגיבורה עד לבגרותה המוקדמת. כל פרק הוא סיפור עצמאי.

הדר במיטבה כשהיא מחיה התרחשויות וזירות התרחשויות הזויות ואף על פי  כן ריאליסטיות לחלוטין – ריאליזם הזוי שמבטא את היעדר השורשיות והאוריינטציה של המשפחה המהגרת. הזויה היא, למשל, קייטנת "שומרי יערות" אליה נשלחת הגיבורה ובה צדים הילדים עכברושי בִּיצה בהדרכתם של רד נקס אמריקאים מעורערים ("לירות זה פאן לא נורמלי וזה חלק בלתי נפרד מלהיות שומר יערות"); הזוי הוא ניסיונה של האם לייבא לניו יורק את הוופל הישראלי "טוב טעם"; הזוי באופן אחר הוא המשא ומתן בחנות ירושלמית יוקרתית לפאות נוכריות, בו עדה הגיבורה לניסיון של המוכרת לפתות את סבתה האדוקה לרכוש לעצמה פאה נוכרית איטלקית באלפי שקלים.

ובעצם, האם גם שנות השמונים עצמן אינן אלא ריאליזם סוריאליסטי? אחד הפרקים המוצלחים בספר לוכד את החומרנות, הנאיביות המגוחכת, המרוץ אחר הגשמה עצמית, של התקופה דרך מיזם "הפירמידה" הזכור לרע. חברה של האם משדלת אותה להצטרף למיזם פירמידה הזוי כזה. החברה, גם היא שחקנית שעברה לניו יורק, מגלמת בגופה את אותן רדידות וחומרניות וכן את הפסיכולוגיזם וניצני ההבלים הניו-אייג'יים, שמנסים לחפות על אכזריותו של העידן: "ריחמתי על עדה. שאלתי את אמא אם עדה בוכה, והיא אמרה שלא כי למרות כל הרוחניות והפסיכולוגיה העדה הזאת היא טאף קוּקי".   

אבל לרומן יש גם חולשות. הראשונה נובעות מנקודת המבט הילדותית של הגיבורה בפרקים הראשונים. יש כמובן חינניות גדולה בסיפור המסופר לנו מנקודת המבט המוגבלת והנאיבית של ילדה קטנה, אירוניה מוּבנית הנובעת מהפער בין תודעתנו הבוגרת לתודעת המספרת הצעירה, אבל לחינניות הזו קל לגלוש להתחנחנות, כלומר למניפולציה המופעלת על הקורא (גם ללא כוונה מצד הסופרת). החולשה השנייה והמהותית יותר היא שהריאליזם המפורט לעתים מפורט מדי ואינו מספיק מהודק. גם המבנה הסיפורי רפוי מעט, אינו מחושב עד תום, וכל מיני סטיות לסיפורים צדדיים אינן נעשות באופן מוחלק ואלגנטי. כשם שההתיילדות חיננית אך מעט מתחנחנת – כך הפירוט הריאליסטי מענג אך מעט מייגע.

אבל בסופו של חשבון המבנה הלא מהודק אינו מצליח לפגוע ברושם שמותירים בקורא נתחי החיים המדממים שמונחים לנגד עיניו. סיפורה של בורגנות ישראלית נבוכה ומשובשת, קרועה בין החלום האמריקאי לתחושת הבית בישראל ("אמא רצתה ישראל. אבא רצה קליפורניה. הוא הבטיח לה שיש שם שמש ותפוזים בדיוק כמו  בארץ, רק בלי כל החרא"). סיפורה של משפחה שנאבקת להישאר משפחה. סיפור שבו שוכנים זה בצד זה, בהטרוגניות אבל גם באותנטיות ניתוחים פלסטיים, שכול, קוקאין, "טוב טעם", כרוב ממולא, ווינונה ריידר והתלמוד הבבלי של הסבא.