מבקר חופשי

1. העקשות שמפגין הרגל העישון אל מול הניסיונות לעקירתו מהשורש, נובעת מכך שהעישון התיישב על צומת סואן של צרכים (ההתמכרות לניקוטין; האוראליות; התכלית שנמצאה פתאום לאצבעות הידיים חסרות המנוח, ולידיים עצמן, השלוחות כך מהטורסו אל הריק; הסקס אפיל הקמאי של אדם האוחז באש, אדם מסוכן כביכול).

 ועוד צורך: הצורך במיסוך בינך לבין העולם, מיסוך מבודד, כמו אמצעי המיסוך שמפעילים טנקים המתנועעים בשדה המערכה. ובעצם המיסוך נחלק לשניים: מיסוך שלך מעיני העולם ומיסוכו של העולם מעיניך.

היכולת להפסיק לעשן, לפיכך, קרובה ליכולת הנפשית להתבונן בעולם כמות שהוא; לקבל אותו בצלילות. וגם לקבל את הצגתך בפני העולם כמות שהיא. לא ממוסכת.

2. היכן חוש ההומור הזדוני של הטבע מתגלה ביתר שאת: בפערים הקומיים-טראגיים בין גברים לנשים, אותם ייעד הטבע בכבודו ובעצמו להתחבר כביכול, או בפערים בין הגופים הנחשקים הצעירים (מעל גיל ההסכמה, כן?) לבין חוסר הבשלות והזערוריות של התשוקה שמגלים, כך נדמה, אותם גופים נחשקים, שאותם ייעד כביכול הטבע בכבודו ובעצמו למעשי פריה ורביה?  

3. הניאו-ליברליות הכלכלית והשמרנות התרבותית, הצירוף שעשה חיל בארה"ב ומגולם אצלנו בדמותו של בנימין נתניהו, הוא צירוף משונה בעצם, זיווג מוזר. השמרנות שמה יהבה על הקהילה והמסורת. הניאו-ליברל על האינדיבידואל היזם. כלומר על משנה הדפוסים והקיום ללא הרף, ממציא המוצרים החדשים, ולפיכך הצרכים החדשים, התרבות החדשה. היזם הוא רדיקל, מהפכן, לא שמרן.

נהוג, כמדומני (כמדומני, מסביר זאת כך הניאו-שמרן – המעניין! – אירווין קריסטול), להסביר את הזיווג האידיאולוגי המוזר הזה באופן הבא: דווקא בגלל שהוא מודע לרדיקליות התרבותית והחברתית שבניאו-ליברליות מעוניין השמרן הניאו-ליברל בקהילה ובמסורת התרבותית שירככו את המהפכה המתמדת של הקפיטליזם.

אבל, אולי, חשבתי, חלק מהשמרנות התרבותית ניתן להסבר באמצעות מנגנון ההגנה שפרויד כינה תצורת-תגובה; נטייתנו להגיב לפעמים באופן הפוך לחלוטין לתגובתנו האותנטית, כיוון שאנחנו מפוחדים מהשלכותיה. כך, למשל, אנחנו נוהגים באדיבות מופלגת דווקא כלפי מי שבסתר לבנו אנחנו מתעבים. וכך הניאו-ליברל, שבעצם דבר לא מעניין אותו מלבד עצמו והצלחתו, מזייף, בלא-יודעין, את התפעלותו מהתרבות והמורשת של קהילתו.

4. אני קורא כעת את כרך ג' בביוגרפיה המרתקת של שבתאי טבת על בן גוריון (הכרך יצא בשנות השמונים, כשהבא אחריו יצא לאור לפני כשלוש שנים והסתיים בשנת 1946 בלבד! כמו פרויקט תרגום פרוסט, צריך להחזיק אצבעות לעושים במלאכה ולקוות שישלימוה). כמה התרשמויות בעקבות הקריאה:

א. הכבוד והרצינות שבהם התייחס בן גוריון – המדינאי הגאוני הזה – לשאיפות הלאומיות של ערביי ישראל כבר בשנות השלושים המוקדמות, עת טרח להיפגש עם מנהיגים ערביים. בעוד חבריו במפא"י שגו באשליות שערביי ישראל מתנגדים להתיישבות היהודית רק מפאת התערבות של מסיתים, והאינטרס של הפועל הפלשתיני זהה לזה של תנועת הפועלים היהודית, הבין בן גוריון את העמדה של ערביי ישראל לאשורה. בן גוריון גרס כבר בשנות השלושים שיש עם פלשתינאי, בניגוד לעמדתה של גולדה מאיר, מחליפת מחליפו.

ב. בן גוריון המפוכח אף התבטא בשנות השלושים ואמר שלו היה ערבי מפלשתיין היה אף הוא נאבק ונלחם ביהודים. אמירה שמעמידה באור מגוחך, למי שהיה זקוק להוכחה על מנת להבין את הגיחוך, את המהומה שחולל אהוד ברק לפני שנים מספר כשבראיון לגדעון לוי אמר שלו היה פלשתינאי היה מצטרף לארגון טרור.

ג. ועם זאת, עמדתו של ברל כצנלסון ועוד במפא"י בויכוח עם בן גוריון, על כך שערביי ישראל שייכים לדת, אבל לא בהכרח ללאום, האם אין היא מקבלת אישוש בשנים האחרונות, בפיתול האירוני הנוסף של ההיסטוריה, עם עליית האיסלאמיות בקרב הפלשתינאים? האם אין אחת הבעיות המרכזיות בקיום שלנו בעידן של מלחמות בין-דתיות (או בין-ציביליזציות), הנה שאנחנו גם לאום וגם דת (כלומר, סוג של "ציביליזציה")?

5. ספרים מתורגמים, נדמה לי, אני קורא – ללא כוונה תחילה – ביתר סלחנות מספרות מקורית. משחקת לטובת הזרים, ההזרה המובנית בקריאת עלילת דברים המתרחשת בתרבות זרה. על ספרות מקור מוטלת חובת ההוכחה שקסם יכול להתרחש אף במחוזות המוכרים לי. סופרי המקור צריכים לעבוד קשה יותר על מנת לחרוג מהיומיומי, המוכר עד זרא.

6. זה באשר לפרוזה. ומה באשר להגות? האם הגות זרה, צרפתית הבה נאמר, נראית לנו "מתוחכמת" יותר גם כיוון שהיא פשוט זרה? נכתבה בהקשר זר? ולכן מסתורית יותר? מפתה יותר?

לו היה רולאן בארת כותב בעברית, נניח, האם היה מקבל טור במוסף "הארץ"? האם הטור הזה היה עומד במוקד תשומת הלב של האינטליגנציה שלנו?