קצרים (על השמאל ועוד)

1. כתבה חשובה ודוחה להפליא (כלומר, הכתבה מצוינת, התכנים שמוטחים בפנינו בה דוחים), היא הכתבה היום ב"שבעה ימים", עם שני בניו-יקיריו של יוסי ביילין. שני יוצאי חלציו אלה פתחו משרד פרסום. ובכתבה: עד כמה הם מואסים באידיאולוגיות, איך הם לא רוצים לשנות את העולם כמו הוריהם, איך הם רוצים להגשים את עצמם (לחוות "אורגזמה", בלשונם-זהב) וכיוצא בזה.

בקיצור, הדקדנס של הדור השני של "השמאל החדש". דקדנס בלתי נמנע, כמעט, מתוקף החוקיות של השובע המנַוון.

זו הייתה הסיבה היותר משמעותית לאנטגוניזם שעורר בזמנו "שלום עכשיו", אז, משלהי שנות השבעים צפונה. התחושה שהשֹבעים רוצים שלום ועכשיו על מנת שיוכלו להמשיך בעתיד ולנצח לשֹבוע. ללא הפרעות מיותרות. זו החולשה ההיסטורית של "השמאל הציוני", שלא הצליח לשכנע שהוא סוציאל דמוקרטי ולא ניאו-ליברלי. זה האסון האמיתי בכישלון של עמיר פרץ (שלו הצבעתי, ומשסולק, ובצדק, לא נותר לי למי להצביע. נכון לעכשיו).

2. אחד הבנים של ביילין, אורי שמו, כמדומני, שירת (כמובן, כמובן) בלהקה צבאית, וניסה להיות כוכב רוק או משהו בסגנון. אבל רוק זה לעניים, כך הסיק ביילין ג'וניור. 

חוק הניוון של האוליגרכיה, חוק הברזל של ההחלדה במעמד הגבוה הישראלי, מחייב שגם "האמנות" תעורטל מסגולותיה ותימדד בכסף. וכסף מאמנות – אין. מפרסום – יש.

3. שמו של משרד הפרסום שפתחו הבנים-יקירים הוא "הביילינים". ההון האידיאולוגי של המותג "ביילין" מומר להון סתם. גם השחקן יגאל עדיקא, בפרסומת למוצר שאיני זוכר את שמו, משחק בהון הסימבולי הנובע ממות אשתו ממחלה ממארת. משחק בכך בצורה סובטילית, ערמומית ומתועבת בפרסומת שבה הוא משתתף (משהו בסגנון: עוד כמה רגעים כבר לא אהיה אתכם; או שזה רק נדמה לי שהוא משחק כך בתת-מודע שלי? אבל התעתוע הזה, בו האחריות על האסוציאציה מוטלת על כתפי צרכן הפרסומת, היא החלק הערמומי של השיטה).

אחרי שהמוות הפרטי הנורא נוצל לאמנות (בסדרה ההיא, "מלנומה אהובתי"; כך?), הוא מנוצל כעת להון. הנה המסלול הישראלי משנות השבעים ואילך: מציאות (אידיאולוגיה; "קולקטיבי") – דמיון ("אמנות"; "הפרטי") – כסף (הכללי ביותר והפרטי ביותר תחת קורת גג אחת). 

4. אנשים הם עם קשה. כשמפרגנים להם הם רואים בזה עדות לחולשה של המפרגן. לפרגן זה מסוכן.

5. את השמאל הרדיקלי – את תופעת בני ציפר, למשל – אני קורא כחלק אינטגרלי מתופעת הפונדמנטליזציה הכללית. הבדלנות החרדית, או הש"סניקית, או זו של "נוער הגבעות" – מחד גיסא; הבדלנות של השמאל הרדיקלי – מאידך גיסא. ובעולם: ההתעוררות של הקטלונים, הסקוטים, הוואלונים והפלמים, להיפרדות – מחד גיסא, הפונדמנטליזם האיסלאמי – מאידך גיסא. ובעולם היהודי: אמי, ילידת ארגנטינה, ביקרה בארץ מולדתה אחרי 30 שנות היעדרות וסיפרה לי בהשתאות: או חרדים או מתבוללים יש היום בארגנטינה (קהילה בת מאות אלפים, כן?). אין אמצע. אין את האמצע הרחב כריו דה לה פלאטה שזכור לה מנעוריה.

השמאל הרדיקלי הישראלי מבטא בדלנות ביחס לחברה יותר מאשר תמיכה ב"אחר"; הוא מבטא שנאה יותר מאשר אהבה. כחלק מהמגמה של פירור החברה, פירוק המדינה, בעידן הגלובלי, כחלק מההקצנה הכוללת כתגובה ללחצים (הרגשיים, יותר מאשר הכלכליים!) הבלתי נסבלים של הקפיטליזם.

השמאל הרדיקלי הוא אופציה אינטלקטואלית בדלנית קוסמת גם כי "המרכז" הישראלי הפך לחלול. אבל האמנה החברתית, אם תחודש אי פעם (וזה לא בטוח), תהיה חייבת להתבסס על פשרה. נכון, זה לא סקסי, קיצוניות תמיד אטרקטיבית יותר.

6. אגב, גם השפל – חסר התקדים ייתכן – ביחסי גברים-נשים, בעידן שלנו, משבר האמון החריף, מלחמת המינים האכזרית של העידן, כמו הצייטגייסט החד-מיני (בניגוד לזכויות ההומואים והלסביות המגיעות להם בדין! שלא יהיה ספק בעניין הזה!), הם, לעניות דעתי, חלק מהפונדמנטליזם והבדלנות הכלליים. הרצון להסתופף רק בקרב הדומים לך ושנאת השונים ממך.    

7. מצתים, סכיני גילוח, מחשבים אישיים – מתקלקלים עד מהרה. בכוונת מכוון. סלולריים מעוצבים בחלקלקות (תרתי וגו') על מנת שיישמטו ויוחלפו.

8. אני קורא עכשיו את "גברת דאלוויי" של וירג'יניה וולף, שראה אור בתרגום חדש של שרון פרמינגר. וברומן הזה, מ – 1925, נתקל הקורא בכמה עמודי פרוזה מהקשיחים ביותר שישנם בנמצא.

9. ישנה האמירה הידועה על כך שהפסל (מיכאלאנג'לו?) מחלץ את הפֶּסל מתוך גוש הסלע.

אבל, חשבתי פתאום, מה זה משנה אם הפסל "מחלץ" או בורא את הפסל יש מאין.

זו אמירה נחמדה, חשבתי לי, רק מה היא אומרת, בעצם?

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  ביום מאי 16, 2008 בשעה 1:08 PM

    הביילינים…השם יעזור כמו שאומרים, יותר מפרוטקציה.

    לא בטוח שזו החלדה של הדור השני, אולי גם הדור הראשון היה חלוד, ואינטרנסטי. זו היתה "נישה" עם פרנסה וכבוד (פעם היה "אין" להיות קצת נאור ואידיאולוגי וזה היה גם משתלם בעידן שבו הכסף הגדול זרם דרך מפלגות ומרכזיהן). הילדים הם בדיוק כמו ההורים, כניראה. אפילו יותר טובים.

    המשאל הליבראלי פשוט נחשף כאשר המסיכות שלו נופלות, יתכן שזה כל מה שהיה גם קודם. (ההנהגה, הממסד של השמאל הציוני, לא הערכים או המצביעים וכולי). אנחנו מגלים שאת ההון הם אספו גם בזמן שהם הטיפו לסוציאליזם, פשוט לא דיברו על זה פעם כי פעם לא היה "אין" להראות שיש לך כסף. והיום זה כן "אין", לכן הם הוציאו את המחלצות והלכו לאכול סושי.

    אתה מוציא בזול את הנהגת מר"צ. זה היה אולמרטיזם ושרוניזם, כלומר בגידה במצביעים בקור רוח ובציניות. כך למשל בורג (השמאל במערך) וכך כל השאר (חוץ משולה אלוני שפשוט הועפה כי אולי היא איימה על הפסאדה והפרנסה של השאר). ביילין לא היה שמאל ציוני הוא מרכז מפאי, והלך למפלגת הבת שהוא יכול היה לקבל במתנה מדוד פרס ומברק (כדי שיצא להם מהוריד עם יוזמות השלום שלו).

    דוקא בתור שר משפטים הוא היה טוב. חבל שלא נשאר בנישה הזו במקום יוזמות השלום שלו.

  • מוטי סגרון  ביום מאי 16, 2008 בשעה 1:22 PM

    לא היה כאן שמאל אמיתי.בדלנים שנואים כן

  • חולי  ביום מאי 16, 2008 בשעה 1:31 PM

    קצר,

    אנחנו נמצאים בתקופה שהמסגרת חשובה בה יותר מהתמונה. אנשים מחליטים על מסגרת, ימין, שמאל, לוחם חופש, איש רוח וכו' וכו'… ומה שמציירים בתמונה הוא חסר חשיבות. להם ולסביבה. כי המסגרת היא העיקר.

    מה שמתקשר למיכאלאנגלו. שטען שכל עבודתו היא לקלף את הפסל השבוי בשיש… (או משהו כזה…) אפשר לכתוב על הנושא הזה ספר…
    המשפט משודך רבות לסדרת הפסלים שהשאיר, שבהשלכה מודרניסטית נטען עליהם שהם גמורים (לדעתי לא), של העבדים שלכאורה משתחררים מהשיש.
    כאן התוכן שבוי במעטפת. האומן כל תפקידו הוא רק להביא לאור. האומנות עומדת בפני עצמה וחשיבותה גדולה מחשיבות האומן כאיש… התמונה חשובה, המסגרת שולית… אך אלו ימים אלו היו…

  • מואיז  ביום מאי 16, 2008 בשעה 1:37 PM

    ומצד ימין אני רואה שאתה כותב רק על ספרות אשכנזית.

    שבת שלום

  • גלית חתן  ביום מאי 16, 2008 בשעה 1:41 PM

    בעניין הביילינים אני עוד יכולה להבין, ולהסכים, אבל אחר כך התפזרת לי לכל הכיוונים… ובכל מקרה נראה שלי שאת עדיקא השמצת לשווא. לא מצאתי שום קשר בין הפרסומת למקרה הפרטי.

    אולי אפשר לבקש פוסט על ההתעוררות להיפרדות? נראה לי שזה נושא ששווה יותר משורה באמצע.

  • אריק גלסנר  ביום מאי 16, 2008 בשעה 2:53 PM

    אז האמירה הזאת פירושה ענווה מצד האמן, שרק "מגלה" ולא יוצר? אוקיי, תודה.
    למואיז – יעל הדיה, חיים סבתו, קסטל בלום, טושה גפלה, שרה שילה, אינם אשכנזיים, למיטב ידיעתי. ,

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום מאי 16, 2008 בשעה 3:51 PM

    אתה רואה מדמיונך, לדעתי.

    מעט מאוד אנשים מכירים את הסיפור של עדיקה בישראל, והפרסומת הזו מיועדת בכלל לקהל יעד שונה (יותר מכך, הרוב המוחלט של הצופים בישראל לא יודעים בכלל שקוראים לאדם הנחמד והנמוך הזה יגאל עדיקה).

  • אנה  ביום מאי 16, 2008 בשעה 4:10 PM

    עשית כאן לדעתי עוול גדול לשמאל הרדיקלי בישראל. בני ציפר הוא לא המייצג של השמאל הזה ולא מייצג אותו כלל.
    אם יש כבר קומץ של אנשים במדינה הזו שעוד מחזיקים באיזשהם אידיאלים ומנסים לעשות טוב ולהיטיב עם העולם- אלה הם אנשי השמאל הרדיקלי. לא ברור לי למה דווקא אותם בחרת להשמיץ. אולי כדי להסב את תשומת הלב מכך שאתה אינך עושה דבר חוץ מאשר לדבר.

  • דוד  ביום מאי 16, 2008 בשעה 4:33 PM

    רשימה מצוינת. תודה. המשפט: "התחושה שהשֹבעים רוצים שלום ועכשיו על מנת שיוכלו להמשיך בעתיד ולנצח לשֹבוע. ללא הפרעות מיותרות." הוא ממש לעניין, אלא שיש לי תחושה שמעבר לו משתרע שדה משמעות שלם, שלא נחרש. כלומר, אפשר להמשיך בכיוון הזה עוד הרבה, ולא רק לכיוון הניאו-ליברלי.

  • mאיה  ביום מאי 16, 2008 בשעה 4:36 PM

    אהבתי מאוד את רוב הדברים ברשימה ודווקא בכלל לא מסוכן לפרגן, אני עצמי לא אוהבת הכללות כאלה אמו "לא מפרגנים" וכו' מפני שאני חושבת שזה נשמע בכייני וילדותי מעט. בכל אופן, לא הבנתי מה אתה רוצה מהשמאל הרדיקלי. ובני ציפר לא שמאל ולא רדיקלי. הבנים של ביילין הם בטח לא רדיקליים. נכון- השנאה משחקת תפקיד בהתקוממות ולכן גם קיימת בשמאל הרדיקלי – אבל להתלונן על כך זה כמו להתלונן על שהשמש שוקעת במערב. לא דרושה שום פשרה בטח לא בשלב זה וגם לאחר מכן היא לא נחוצה. דרוש קול מעורר וזועק תמיד ובכל עת, קול שיאיר את הפינות החשוכות ויצביע על מעשי עוולה ועל אי צדק חברתי ואיוולת. מי צריך פשרה לשם מה? חוץ מזה, איך אפשר "לאהוב" את הקפיטליזם המשתולל, את ההפרטה, את הפערים, את הכיבוש המתמשך את גועל הנפש הזה? שנאה היא כעס שמתלקח כמו דלק שחייב להשרף בהתקוממות. בני ציפר… קצת התבלבת בעניין הזה. הוא לא מייצג דבר מעבר לעצמו, שזה אולי הישג בפני עצמו אם זה נורא חשוב

    מלחמת המינים היא לחלוטין לא דבר חדש והיא לא החריפה. ההיפך לדעתי. אולי מנקודת מבט מסויימת (שמסגירה רבות אבל זה נחמד דווקא) היא נראית כאילו החריפה. הפמיניזם בנסיגה, השוביניזם מנצח עדיין, מעמד האישה בשפל והעניינים יגעים

    הפסל מחלץ את הפסל משום שהיה קיים שם מאז ומתמיד. במובן הזה הוא אכן כאילו מגלה אותו. עכשיו שאני מנסה להבין את דלז נראה לי שזה קצת דומה – כלומר מה שהיה שם מאז ומתמיד ונחשף הוא האקטיבי, כלומר פסל אקטיבי מחלץ את הפסל מתוך האבן וזה אומר שמיכאלאנג'לו היה פסל אקטבי ולא רה-אקטיבי…. בתווקה שאני מובנת ולא מדברת שטויות

    שבת שלום

  • צינסקי  ביום מאי 16, 2008 בשעה 4:47 PM

    שנון וחכם

  • איתמר  ביום מאי 16, 2008 בשעה 5:04 PM

    אכן מדכא לקרוא על בניו של יוסי ביילין. הם מעוררים בי רתיעה לא רק מהסיבות שהוזכרו לעיל, אבל יש דברים שאי אפשר לכתוב בתגובה. בהזדמנות, אולי

  • אופיר זמר  ביום מאי 16, 2008 בשעה 5:44 PM

    האיפיון של ציפר כשמאל רדיקלי, או כשמאל בכלל, נראה לי תמוה. לפחות לפי הטור האחרון בבלוג שלו (יש להודות שאינני קורא אותו באדיקות), הוא נשמע כאיש ימין במובן הכי שמרני של המילה – זה שמטיף להמונים הלא-רחוצים על הליכותיהם הבלתי-מעודנות מוסרית ואסתטית, תוך התעלמות מוחלטת מסוגיות של חלוקת המשאבים בחברה, כאילו שאין קשר בין הדברים.

  • אריק גלסנר  ביום מאי 16, 2008 בשעה 9:14 PM

    על ההגבות.
    לאופיר – ציפר אכן מתמקד ביחסי יהודים פלשתינים ולא בענייני פנים, כחלק מהמדיניות הכוללת של עיתון "הארץ": ניאו-ליברליות מבפנים ופוסט-ציונות מבחוץ. אבל בענייני חוץ הוא בהחלט שמאל רדיקלי.
    למאיה-אם (ולאנה) – בני ציפר אינו דמות זניחה, אינו אינדיבידואל אמיץ שנלחם בכולם, כפי שהוא חפץ להציג את עצמו. ציפר חולש על המוסף לתרבות היוקרתי בארץ, בצדק ושלא בצדק. זה העניין: כל אחד מרגיש מיעוט מדוכא ולכן מרשה לעצמו להתפרע ולהתפוצץ במרכזי אוכלוסיה(:
    לגבי הפשרה – אני חלוק (אבן וגם עלייך).
    לגבי ביילין ובניו: אני מדבר בפוסט על שני סוגי שמאל, ואולי הייתי צריך להבהיר זאת בפוסט גופא. ביילין ובניו ומגבלות "השמאל הציוני" ולעומתם: השמאל הרדיקלי. לגבי הפסל – לא הבנתי את כוונתך.
    לאנה – אני מעריך את פעילותם של אקטיביסטים בתחומים שונים. באמת מעריך. אבל אני לא אוהב את אותם חלקים בשמאל הרדיקלי שהמניע שלהם נובע מניכור לישראליות. לא בגלל שאני לא מבין את הניכור הזה, אני מבין אותו טוב וחש אותו לעתים בעצמי, אלא כיוון שאני לא חושב שהדרך הזו אינה נכונה. לא מבחינה אישית ולא לשם השגת המטרות.
    לגבי עדיקא – ייתכן ונסחפתי.

  • אריק גלסנר  ביום מאי 16, 2008 בשעה 9:15 PM

    "לא חושב שהדרך הזו נכונה"

  • רני  ביום מאי 16, 2008 בשעה 9:45 PM

    1. כמה מהכותבים כאן הם חברי הסתדרות או ארגון עובדים מקומי? אני כן ואני יודע כמוכם , פחות או יותר,על פרץ ועל הירשנזון.
    2. ציפר הוא מכסה הערווה של דימרקר ושטרסלר. זה תפקידו. זה אורך הרצועה שקשר לו שוקן [ גם כסף גרמני הושקע בקישוט הרצועה] ובמסגרת זו הוא חפשי כאורך הרצועה.
    3. כפי שכתב בעל האתר אם השמאל היה פחות מנוכר לעמישראל ופחות מלא בוז לעמישראל ראה את החוכמולוגיה של התקשורת של השמאל החל מהבדיחה הקרויה "תיאוריה וביקורת" ועד "הארץ" ושמאלה וימינה הייתה הכנסת נראיית מעט אחרת.בס"ה ש"ס מייצגת יותר פרולטריון ממר"ץ.

  • רני  ביום מאי 16, 2008 בשעה 9:46 PM

    1. כמה מהכותבים כאן הם חברי הסתדרות או ארגון עובדים מקומי? אני כן ואני יודע כמוכם , פחות או יותר,על פרץ ועל הירשנזון.
    2. ציפר הוא מכסה הערווה של דימרקר ושטרסלר. זה תפקידו. זה אורך הרצועה שקשר לו שוקן [ גם כסף גרמני הושקע בקישוט הרצועה] ובמסגרת זו הוא חפשי כאורך הרצועה.
    3. כפי שכתב בעל האתר אם השמאל היה פחות מנוכר לעמישראל ופחות מלא בוז לעמישראל ראה את החוכמולוגיה של התקשורת של השמאל החל מהבדיחה הקרויה "תיאוריה וביקורת" ועד "הארץ" ושמאלה וימינה הייתה הכנסת נראיית מעט אחרת.בס"ה ש"ס מייצגת יותר פרולטריון ממר"ץ.

  • אסתי  ביום מאי 16, 2008 בשעה 11:11 PM

    אז כקודמי – שועשעתי עד מאוד מהסעיפים הראשונים.
    הנהנתי במרצ (אח איזו שנינות) למקרא דברי "הביילינים"
    אלו שבגלל אבאשלהם לא הצבעתי מרצ אלא עבודה וקיבלתי את עמיר פרץ כשר המלחמה האחרונה
    ולא נותר לי אלא להסכים בעניין השנאה וגם ההתנשאות
    אבל רק רציתי להמשיך את דבריו של מוטי. בארץ מעולם לא היה שמאל אמיתי. לא ממש ולא משמעותי. כי בארץ אלו שקוראים לעצמם שמאל הם ימניים ביותר בהשקפותיהם החברתיות והכלכליות והם רק שמאל עלאק בתחום המדיני, יענו מוכנים להחזיר כל מילימטר מלבד צפון תל אביב ולכן הבעיה היא הרבה הרבה יותר עמוקה ממה שאתה מתאר בפוסט שלך..

  • שירלי  ביום מאי 16, 2008 בשעה 11:47 PM

    האם תוכל להרחיב בסעיף הנוגע לצייטגייסט החד מיני?
    למה אתה מתכוון?
    והאם אתה חושב שבכל מקרה דיון "פנים טריטוריאלי" הוא תמיד במגמה של בדלנות, גם אם, למשל, הוא עוסק ,בין היתר, בביקורת פנימית על המגזר אותו הוא בא לכאורה לייצג?
    מה שנקרא, נגלה על עצמינו עוד כמה דברים, שיעזרו לנו בסוף עם פרספקטיבה יותר אחדותית?
    אני מתחבטת בסוגייה
    אבל תוך כדי התחבטות, גיליתי משהו שדווקא לגביו, נדמה לי שהבדלנות מבורכת,
    מה שנקרא: אדרבא.
    שיהיו כמה שפחות קונים.
    (יא ווארדי, למי יש את הכסף לשלם על זה?)
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1050,209,23216,.aspx

  • יעל גגלר  ביום מאי 17, 2008 בשעה 2:51 PM

    בעיניי זה לא זה רק עניין של ענווה, כלומר, זה בוודאי גם עניין של ענווה, אבל זה קודם כל עניין של מחויבות, וזה קשור לכך שביצירה 'יש מיש' בהכרח מתרחש גם הרס; לכך שהאמנות בהכרח מפריעה משהו ולכן כדאי שתהיה לה סיבה טובה. במילים אחרות: ברור שהאבן אינה רק האבן, אלא דימוי למציאות שממנה–, וכלפי המציאות הזו צריך לגשת עם תחושת חוב כי ממנה קורצים. זה אולי משפט שאמור להזכיר ליוצר את האחריות הנלוות. משהו כמו: "אם הכוונות שלך אינן טובות ורציניות, עזוב את האבן כמו שהיא ואל תתערב".

    (אין לי ספק שהפקעתי את המשפט, אבל נראה לי שזה בסדר. המשפט לא צריך, אני חושבת, להוביל לוגיקה ישרה, אלא לוגיקה שצריכה לשרת אידיאל, ובעיניי זה צריך להיות האידיאל)

    וחוץ מזה. במקרה או שלא במקרה העלית את המחשבה הזו ממש בסמוך למותו של רוברט ראושנברג, שבעיניי אנשים רבים נחשב לאמן, ונראה לי שה-'erased de kooning drawing' שהביא לו את תהילתו הוא עבודה שהולמת בדיוק את הדיון בסוגיה הזאת. למרות הבעייתיות והברוטאליות שלה, ואולי בגללן, העבודה והשיח עליה עשויים למתוח את ההרהור שלך לכל מני כיוונים, למשל למחויבות של האמן לחומר ולקודמיו, שגם הם 'אבן שממנה'…
    אז הנה קישור למולטימדיה המוקפדת שה'סן-פרנסיסקו-מומה' בנה סביב הציור (צריך ללחוץ start program משמאל, ושים לב שבהמשך הסיור הוירטואלי יש ראיון עם ראושנברג (וידאו), לא שיש לו הרבה מה לומר, הרבה יותר מעניין מה שיש לומר עליו): http://www.sfmoma.org/msoma/artworks/93.html

  • mאיה  ביום מאי 17, 2008 בשעה 2:56 PM

    לא הצלחתי להבין למה יצא שאני סבורה שציפר דמות זניחה. בטח טעות שלי. בכל אופן אני מסכימה לגמרי וברור שהוא לא דמות זניחה ולא אינדיבידואל לוחם ואמיץ. את המוסף שלו אני אוהבת וכעורך הוא מעניין ועושה עבודה יפה לדעתי גם אם לא תמיד אני מסכימה או אוהבת מה שנמצא שם, יש גם עניינים של טעם הרי. מצד שני אבל, אני בשום אופן לא רואה בו מייצג של השמאל הרדיקלי או חלק מהשמאל הרדיקלי או מבטא את עמדותיו של השמאל הרדיקלי. לזה התכוונתי. הוא ממש לא שמאל או רדיקלי באיזה שהוא אופן. בבלוג שלו עיינתי כמה פעמים ונואשתי ולא צלחתי עוד, אני חושבת שאני מבינה מה שהוא עושה שם אבל העמדות שהוא מציג והדרך שבה הוא הוא מבטא אותן לא מעניינות אותי או נוגעות בי והן בעיני לא רדיקליות בשום דרך ולא כל כך שמאלניות אפילו שהוא "בעד מדינה פלסטינאית".
    באשר לפסל – כפי שחששתי, לא הייתי מובנת ואין טעם שאנסה להסביר ואני מצטערת שפלטתי שטויות בפרהסיה.

  • דודי  ביום מאי 17, 2008 בשעה 7:43 PM

    דווקא טלפונים ניידים (לפחות מכמה דגמים) אפשר להשליך על הארץ בעוצמה מבלי שקורה להם כלום (רק צריך להרכיב מחדש את הפאנל). הכרתי נער, שהיה משתעשע בזה שעות. המכשיר הפגין חוסן מעל ומעבר למה שנראה דרוש למשתמש הרגיל

  • אריק גלסנר  ביום מאי 17, 2008 בשעה 10:49 PM

    נדמה לי שה"סיסטרהוד" , למשל, מבטאת מגמה בדלנית, כשלב מוקצן במלחמת המינים. ולעומת זאת כל החברויות הגבריות למיניהן, למשל, אלה שמתאר אשכול נבו (אם כי לגברים יש פחות לגיטימציה – במדיה – לכך כיום, מסיבות מגוונות).
    תודה על התגובות האחרות.

  • תמר  ביום מאי 18, 2008 בשעה 2:02 AM

    עוד לא גמרתי לקרוא אבל חייבת לקום ולמחות על הכפשת יגאל עדיקא.
    מחבבת את כתיבתך בדרך כלל אבל כאן גרמת עוול לאיש היקר והגיבור הזה, שבאמת סבל מספיק.
    אנא ממך, תקן את זה איכשהו. לא יפה בכלל.

    חוזרת לקרוא את השאר.

  • שירלי  ביום מאי 18, 2008 בשעה 9:17 AM

    לא לגמרי ברור לי למה כוונתך ב"סיסטרהוד" והדברים תלויי הקשר.
    אם הכוונה לשיחות נשים סביב ענייני גברים: זה יכול לחזק בדלנות (אך לחילופין: לשחרר קיטור, או להבהיר נקודות מעורפלות ומתוך כך דווקא לפוגג בדלנות).
    אני, בכל אופן, מתכוונת לשני מישורים בעיקר:
    האחד: לשלבים מסוימים בחיים שבהם חברת נשים חשובה , אם לא הכרחית (למשל סביב התבגרות של נערה. אני קושרת פה את הדברים לא רק עם העניין המגדרי. חשוב שיהיה רצף רב דורי , נשי, שיהווה עבורה נקודת התייחסות. חשובים ליווי ותמיכה. (ועם כל הכבוד לשיתוף גברי נשי, נושאים כמו מחזור והתבגרות מינית של אישה ראויים לתשומת לב בעיקר מהסביבה הנשית של הנערה. התכנים שנערה נחשפת אליהם בפרסומות, בתקשורות ,עשויים לשדר מסרים בעייתיים מאד בנוגע להתבגרות שלה וכדאי שיהיו לה גם כיווני חשיבה נוספים או לפחות שתקבל כלים נוספים לחשיבה ביקורתית והתייחסות לעניינים הללו).
    דוגמא נוספת: אישה בתחילת האמהות, בעיקר סביב נושא ההנקה והגידול ההתחלתי של ילד. אני לא מדברת רק על תמיכה פיזית (שהיא כמובן חשובה, שיכולה להתקבל גם מבן הזוג), אני מדברת על הידע הנדרש לה לגידול של ילד. אישה שגדלה עם אמא שלא העניקה לה חניכה טובה עלולה לשכפל את הקושי הלאה. לפעמים השהייה הפיזית עם נשים נוספות, בעלות ניסיון, ההתבוננות בהן , היכולת לראות כיצד הן פותרות בעיות שונות והעיקר- הביחד. לא להיות כל כך בודדה, אלו דברים שיכולים לשנות בצורה משמעותית את איכות ההורות שלה ואת איכות חייה הרגשית והפיזית (צריך גם עזרה פיזית. רגעי איוורור וכד'. כל אלו יכולים להתאפשר הודות לשהייה עם עוד נשים בסביבה הקרובה).
    המישור השני: זה משהו שמעסיק אותי. מדוע לא נוצרו מודלים מסוימים של מנהיגות נשית. אני סבורה שחלק מהסיבות כרוכות במבנה החברתי. נשים נוטות להיקרע בין הבית והחוץ בנוגע לתפקידים מנהיגותיים. בנוסף: מי שמשלם את המחיר עלולים להיות הילדים.
    אז כמובן שגם מעורבות של אב יכולה לאפשר לאם לקחת חלק משמעותי בעיצוב פני החברה שהיא חיה בה , אבל הייתי מייחלת למשהו אחר. לא רק לתפקידי מנהיגות שמתברגים במערכת הדורסנית שאנו חיים בה. לכיוונים אחרים לגמרי, שהחברה צריכה להבין שיש לה אינטרס מובהק לצמח נשים כאלו, ואז צריכה להיות רוח גבית מנשים נוספות. אותו כנ"ל אגב לגבי נשים יוצרות , למשל.
    הרבה פעמים דיכאונות לא כרוכים רק במבנה אישיותי מסוים אלא גם בתנאים חומריים לקויים, כולל סביבה אנושית.
    במובן הזה- דעתי הפוכה משלך. צורת החיים כיום , כשברקע משבר ביחסי גברים נשים היא יוצא מן הכלל בהיסטוריה האנושית, ודווקא בגלל ההתבדלות למשפחות גרעיניות וההעמסה של כל הצרכים על בן הזוג נוצרים מתחים בלתי נסבלים בין גברים ונשים. אני לא רוצה מצד שני לעשות פה רומנטיזצייה לחמולה החונקת שמשאירה אישה להיקבר עם החותנת המזעזעת. ייתכן שדווקא היום יש יותר בחירה. אפשר להתארגן מראש, גם בסביבה אורבאנית, עם סביבה חברתית שבוחרים בה, על מנת לאפשר את הכפר הזה שדרוש לגידול ילד ולגידולה של חברה.
    דוגמית קטנה לאבסורד שנוצר: יש הרבה גברים שהבחירה להיות נוכחים בלידת ילדם גמרה, סופית , על המשיכה המינית לאישה שאיתם , וחירבה את חיי המין של הזוג.
    יש מרחבים מסוימים, גילאים מסויימים, טריטוריות חיים מסוימות שהסביבה החד מינית רצויה ויש מקומות שממש לא. (כמובן, בהתאם לצרכים הייחודיים של כל אחד ואחת המשתנים מאדם למשנהו).
    השאלה אם אפשר לנוע באלגנטיות בין המרחבים השונים.
    (וכמובן- האינדיבידואל מעל הכל. אני רק חושבת שהמבנה החברתי היום, שלכאורה נראה אינדיבידואלי דווקא הוא לא מאפשר באמת מגוון של תפקידים וצרכים ייחודיים, שהפרט יכול לשגשג דרכם).

  • אריק גלסנר  ביום מאי 18, 2008 בשעה 6:44 PM

    לשירלי – קראתי בעניין את דברייך. אחשוב עליהם. בוודאי שאני מסכים אינטואיטיבית עם חלקם ואולי האופי הגורף של ה"קצרים" היה בעוכריי.
    לתמר – אין לי דבר נגד עדיקא האדם. להפך, אני אוהב אותו מאד כשחקן. עוד מ"בת ים ניו יורק". אבל אני לא אוהב שחקנים ואמנים שמשתתפים בתעשיית השקר של הפרסומות. לא אוהב. זה לא אישי, זו המחאה והחרם שהמעמד הבינוני צריך להטיל, לדעתי, על אמנים שמשתפים פעולה עם תעשיית השקר והמרמה של הפרסום.

  • חני  ביום מאי 19, 2008 בשעה 9:46 PM

    נראה לי שהכוונה היא לזה שהפסל קודם רואה בדמיונו את הפסל שהוא רוצה ליצור, ורק אחר כך "מחלץ" אותו. אלמלא האבן הוא לא היה מעלה בדעתו ליצור פסל מאבן, ולכן הוא אינו יוצר יש מאין, אלא יש מיש. הדמיון שלו קשור לאבן והעשייה שלו תלוייה בה. לפעמים האבן מכתיבה לפסל את היצירה יותר מאשר דמיונו. לדעתי אף פסל (ואף אמן) לא יוצר יש מאין, כי הוא תלוי בחומר או במדיום, שבו הוא יוצר.
    זה כמו להגיד, למשל, שסופר מחלץ את היצירה שלו מתוך השפה.אלמלא השפה הוא לא היה יוצר.

  • יערה  ביום מאי 25, 2008 בשעה 1:54 AM

    הפסל כמשל לחינוך או לטיפול פסיכולוגי: במקום לחצוב באדם את תודעתו ואת זהותו, להכניס לו רעיונות, לשטוף לו את המוח, לעצב אותו, הרי שיש לעזור לו להיוולד ולברוא את עצמו, להוציא ממנו את הצורה שלו, את צלמו, עם חומר הגלם שהוא הוא. זה בכל מקרה מה שחשב המדריך שלי בתואר השני…

להגיב על איתמר לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: