על בוריס זיידמן

על גב העטיפה (טקסט חשוד בדרך כלל, בלשון המעטה) נכתב שספרו של בוריס זיידמן מציג "אולי לראשונה בסיפורת העברית, את כפל ההוויה של מה שמכונה 'העלייה הרוסית'". זאת הפעם יש גב לגב העטיפה. לא אירוע מכונן הרומן הזה, בהחלט לא, אבל בהחלט כן רומן חלוצי נאה.

 

זיידמן כתב רומן על הגירה. הגירה היא לא עסק פשוט. התמודדות מוצלחת עם החלפת חברה, נופים, אקלים, מנהגים, שפה אורכת עשרות שנים ואולי לעולם אינה מושגת במלואה. התמודדות ספרותית מוצלחת עם הגירה גם היא אינה עניין פשוט. לא לחינם חלק נכבד מהיצירות המשמעותיות העוסקות בהגירה נכתבו עשרות שנים אחרי הטראומה, אחרי שהושגה בדי-עמל פרספקטיבה, ובדרך כלל נכתבו בידי אנשים שהיו ילדים, ולא מבוגרים כבר, בזמן הגירתם (בספרות היהודית-אמריקאית למשל: "ואולי שינה" של הנרי רות מ-1934; בספרות העברית למשל: "תרנגול כפרות" של אלי עמיר מ- 1983 – שניהם נכתבו עשרות שנים אחרי הגירת הסופרים). גם זיידמן (יליד 63') עלה ארצה לפני כשלושים שנה (כך נמצאתי למד מהתקציר הביוגרפי בפתח הרומן), כלומר בעליית שנות השבעים. ליצירות עבריות של בני עליית שנות התשעים נצטרך עוד לחכות.

 

"המינגוויי וגשם הציפורים המתות" שייך לתת-ז'אנר בספרות המהגרים: היצירות העוסקות במהגרים שחוזרים לביקור בארץ מכורתם והמראות מעלים בהם זיכרונות ילדות וזיכרונות עקירה מהילדות הזו (דוגמה מובהקת לז'אנר הזה היא "כשיאש הגיע", של יעקב גלאטשטיין, שיצא לאור זה עתה). טל שני, הגיבור של הרומן, לא חש בנוח עם ה"רוסיות" שלו: "סוג מסוים של בושת שורשים. כמו בלונדינית עם עבר שחור. או במקרה שלו – שחורה עם עבר בלונדיני" (עמ' 7). ולכן, כשהוא מתבקש, בפתח הרומן, על ידי איש הסוכנות לחזור לעיר נעוריו בשליחות, טל, הכבר-ישראלי, זה שאין לו כוח לאידיאולוגיות גדולות ועִזְבו אותו באימא שלכם מגיב בתחילה בהתנגדות: "הוא – רוסי!? הוא כבר מזמן אחד משלנו, מלח הארץ. והשנים הראשונות בהן לוהק על ידי אותה סוכנות לתפקיד 'עולה-חדש-מברית-המוצצות' התמוססו כבר מזמן בחוף 'מציצים', קולנוע זמיר, עזה-רמאללה" (עמ' 8).

 

אולם טל נעתר ופרק הפתיחה עוסק בהכנות הקונקרטיות והנפשיות של טל למפגש עם נעוריו המודחקים-למחצה. כשהוא כבר במטוס, למשל, אנחנו מתוודעים לרגשות הסלידה-אמפטיה של טל לאחיו היהודים-רוסיים ("את הרוסית הזו, הישראלית, הוא פשוט תיעב… קרא לה 'רוסיאתית'" – עמ' 13); רגשות שמבטאים בעצם את האמביוולנטיות של טל כלפי זהותו העצמית המפוצלת ("אפשר לחשוב איך הרוסית שלו נשמעת אחרי כל שנות החומוסושי?" –שם).

 

בהמשך הרומן כל פרק מהווה סיפור קטן ושלם מילדותו של טל, סיפורים שבהצטרפם יחד משרטטים את הקלחת הפרטית-לאומית של ילד יהודי שגדל בברית המועצות לשעבר. בוואריאציה ספרותית מאלפת – מאלפת בעצם היכתבה באלף השלישי ולא לפני חמישים שנה – על התימה הוותיקה בספרות הישראלית של יחסי עולים-צברים וגולה-ישראל, המפגש של טל עם עברו הוא מפגש עם החלק "הגלותי" המודחק שלו, המפגש של טל שני הישראלי בילד היהודי טוליק שניידרמן.

 

בפרק אחד, גרוסמני במובהק (ולכן מעט חלש), השואה שכילתה את סבו של טוליק, מתגלמת בדמיונו באופנוע-סירה כמו-נאצי שהוא רואה יום אחד למרבה הבעתה מחלון ביתו ("הם תמיד יכולים לחזור… פתאום תוכל לראות אותם, צועדים במורד הרחוב…נשרי הברזל בוהקים על מצחם" – עמ' 61). בפרק אחר מערב דמיונו של טוליק הילד, תולעת הספרים, את דיוקנו הגברי של ארנסט המינגוויי בדמותו של סבו-המאומץ, אותו לא ראה, גיבור מלחמה אמנם, אך שיושב כעת בסיביר ולהכעיס, מסתבר, דווקא בגין נוכלות פשוטה, "יהודית". פרק נוסף, מצוין, עוסק בילד טוליק שנזנח בלב הכרך על ידי חברו הפרובסלאבי בגילוי צולפני ופתאומי של אנטישמיות, ושנאלץ לגשש לבד את דרכו הביתה, ולהרהר ב"סעיף החמישי" הארור ("בסעיף החמישי, אחרי השם הפרטי, שם המשפחה, ארץ הלידה והגיל, הסתתר לו אות הקלון…'יֵיוורֵאי'" – עמ' 124). היהדות נתפסת לטוליק הילד כמום, כחולשה, כפגם בגבריות אפילו.     

 

הרומן אם כן הוא רומן זהות מובהק של מי שמנסה ללכד אישיות סכיזופרנית מבחינה תרבותית, מנסה ללכד את ההווה הצברי-מערבי-מתוחכם בעבר היהודי-רוסי-פגיע-שוגה בפנטזיות-תמים-אנכרוניסטי. אולם הנושא של הרומן, "התֵימה", כמו שאומרים אצלנו, אשר קל לנו לתמצת אותה, אינה זו שאחראית במלואו ל"עונג שבטקסט". מה שהופך את הספר של זיידמן לשווה קריאה אינו העיסוק בזהות מפוצלת כשלעצמה אלא העיסוק הזה בלוויית הסגנון. הסגנון של זיידמן שופע, מטפורי, היסטרי-קלות, הומוריסטי, חוזר על עצמו בוואריאציות שונות (כך, למשל, רואים הרוסים את הישראלים: "המקומיים… נטולי שכבות. כמו עוגת סולת חולת צהבת לעומת מאפה דובדבנים וגרגרי יער. כמו קוסקוס קר מול כוסמת מהבילה בחמאה ומלח. כמו זחלאווי מול סטולי. כמו פיתה שטוחת שד מול כיכר הריונית של לחם שחור" – עמ' 36). הסגנון אקספרסיבי, מתפרץ, היברידי, סאטירי-תוקפני ("כמעט כל נוסעי המטוס היו רוסים. והוא לתומו חשב שניצל מהתענוג להיתקע עם שבט הבָּבָּה-ליוּבּוֹת…ואם תכריז פתאום הדיילת הראשית במיקרופון 'אירנה, מפתח לקופה הראשית' – חצי מטוס יקפוץ על הרגליים. רפלקס פבלובי נוסח מגה-ג'מבו" – עמ' 14). סגנון שמודע לפערי השפה בין הישראליוּת בהווה לרוסיוּת של העבר ("לא! הוא לא יהיה אנה פרנק! … לא כצאן לטבח, היה אומר, אילו ידע מה זה צאן לטבח" – עמ' 72). הפגיעות הבסיסית נעטפת בתמהיל סגנוני של דברת אינטנסיבית, שופעת, תוקפנות סאטירית והומור ולכן מרקם הרומן חי.

 

התמודדות ספרותית מוצלחת עם הגירה – בשפתה של ארץ היעד – אירונית. המהגר חולק אתנו את קשיי ההגירה שלו, אך המדיום, השפה, מצביע על כך שתהליך ההגירה הצליח. המדיום חותר באופן פורה תחת נושא הכתיבה. מהגר יהודי-רוסי אחר, סרגיי דובלטוב ("בארץ ניכר"/"אנחנו ושכמותנו" – עם עובד, 2000), שהיגר לניו יורק ואמנם כתב ברוסית אבל נקרא בעיקר בתרגום לאנגלית, העיד על עצמו בממזריות כי: "ספריו, כנראה, מאבדים משהו בשפת המקור". גם ספרו של זיידמן היה "מאבד משהו במקור" (כלומר, לו היה נכתב רוסית), וזו אחת המחמאות המשמעותיות שאפשר לתת לו.  

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: