הרומן החדש, עב-הכרס, של דויד גרוסמן, מעורר בקוראו ספקטרום רחב של תחושות ומחשבות, חלקן כאלה שהסופר לא כיוון אליהן, חלקן – לעתים זהו אותו חלק – כאלה שנובעות ממיקומו, המוצדק, של גרוסמן גבוה על גב רכס הספרות הישראלית.
אורה, גיבורת הרומן כבת החמישים, ירושלמית פרודה ואם לשניים, יוצאת עם מאהבה משכבר, אברם, למסע בטבע הארצישראלי. יוצאת, כלומר בורחת מביתה (בלי הנייד, בלי רדיו), מאימת מבצע צבאי ביו"ש, אליו גויס בנה הצעיר, שרק עתה השתחרר מצה"ל. חרדה לגורלו, היא מאמצת חשיבה מאגית: אם לא תהיה בביתה לא יוכלו להגיע אליה נושאי הבשורה המרה וכך גם תוסר החרב מראש בנה; אם תדבר ללא הרף בבנה, עם מאהבה המיוסר, שמאז נפילתו בשבי המצרים במלחמת יום הכיפורים נתבלעה דעתו למחצה, ושעד מהרה מסתבר לקוראים שהוא אבי הבן החייל, הרי שבכוח המילים תגונן על בנה.
הרומן הנקרא ברהיטות הזה מכיל כמה – הרבה! – זינוקים גאוניים. לא פחות. זינוקים לשוניים (דוגמה מאלף: "כיוס", ככינוי-נגד שוויוני ל"זיון" הגברי); זינוקים פסיכולוגיים (למשל: שרטוט יחסי אורה עם משפחתה, תיאור חד ומעמיק של נשיות בעימותה עם הגמוניה גברית); זינוקים בתיאורי טבע ומציאות חושניים; זינוקים בסצנות דרמטיות-עלילתיות (למשל: אילן הצעיר, לימים, בעלה של אורה, והצלע השלישית במשולש האהבה של אברם, אורה והוא-עצמו, שבעיצומה של מלחמת יום כיפור מצליח לאתר במכשיר הקשר את אברם, חברו הפצוע, המכותר לבדו במעוז חרב על גדת התעלה, ולהאזין לנאומים הנואשים, הפיוטיים והמטורפים שלו, רגע לפני חדירת המצרים למעוז). פה ושם הנתחנות הפסיכולוגית מוגזמת, פה ושם ניכרת התפנקות ספרותית של עילוי, שרוצה להראות שעברית הוא יודע, וספרות לכתוב גם, אבל זה נסלח, כי באמת מדובר בעילוי, שגם פסיכולוגיה גם ספרות גם עברית יודע הוא.
לאורך כמה עשרות עמודים, ואולי כמה מאות (הרומן מכיל 633 עמ'), הספרות הישראלית שבה ומוצאת כאן את קולה המז'ורי, הסמכותי, החם, קול הפנימיות המבוּזה בעשורים האחרונים, בדיקטטורה של תרבות ממוסחרת, שקרית, קשקשנית וראוותנית. גרוסמן מבקש לחדור לצפונות הנפש הישראלית המסוכסכת, מבעד לבטון המזוין שעטתה על עצמה (ולכן פוסע הרומן בטבע הארצישראלי המקורי), מבעד לטמטום העצמי, לחרושת-התרבות, שהנפש הישראלית זוללת וסובאת לתיאבון. תחושת הדחיפות שמפעמת ברומן, הפסימיות החרדה לעתידה של ישראל, ישראל שנחבטת-מתקדמת בזיגזגים היסטוריים ממלחמה למלחמה, משכול לכישלון, ממוות לגרימת מוות, מעניקה לרומן אופי סיכומי. לסיכומיות הזו יש גם אופי "סקטוריאלי", כי הרומן מסכם – במובלע – את הקאנון הספרותי העברי-ישראלי (יזהר ונופי הארץ; עוז ו"פה ושם בארץ ישראל"; יהושע ויחסי יהודים-פלשתינים; קנז והארס-פואטיות ביצירתו; ברנר ועגנון והצדיקים הטרגיים, החילוניים והדתיים, שלהם; הבלחות גרוטסקיות חנוך לויניות; המטאפורה הבסיסית של הרומן – ההימלטות מהמוות לקצווי ארץ – שמושתתת על יעקב שבתאי; ועוד).
אבל דווקא משום שגרוסמן הוא גרוסמן, דווקא בגלל ההתכוונות הברורה לכתיבת יצירה טוטאלית על הישראליות, אמביציוזיוּת שמגובה כאן בהחלט ביכולות יישום, דווקא משום שלרומן הסמכותי הזה אין כמעט מקבילות בעשור האחרון, נחשפות כאן דרכו בעיות תשתית בספרות הישראלית ובהוויה הישראלית. בראש ובראשונה הרגשנות. הבחירה להציב במוקד רומן מז'ורי של סופר לאומי אם חרדה, נרקיסיזם אימהי דביק, הכתיבה המאנית-היסטרית שבה כתוב הרומן, מעוררת תהייה האם המציאות הישראלית אינה זקוקה לטיפול צונן וקשוח (וספק כבד אם תזכה לו; סופרים/ות גאוניים/יות יש, אולי, אחד/ת בדור). חמור מכך: התחושה בקריאת רומן גדול של סופר מהחשובים בישראל היא מוזרה: תחושה של קריאה בנרטיב מינורי, רפה מעט. התחושה היא של קריאה בנציג של מעמד בינוני חילוני (שדווקא, וזה מעניין מאד, מוצא שפה משותפת עם דתיים, הנקרים לאורה ואברם במסעם), מעמד בינוני שחוק, שהכוח אינו בידיו. תל אביב ברומן הזה מצויה בפריפריה. אבל תל אביב – לטוב והרבה לרע – תל אביב כמושג וזו הקונקרטית, ה"סיטי" הקונקרטי של תל אביב ומקבילותיו מחוצה לה, הפיק-אפ בארים של תל אביב ומקבילותיהם מחוצה לה, הם מוקד ההוויה הישראלית היום, וההתרחקות, ביצירתם כבחייהם הפרטיים, של בכירי הסופרים הישראלים ממנה (לערד, לחיפה. אצל גרוסמן: לירושלים), היא אמנם מובנת אבל הרת גורל, וחורצת את נפחה המוגבל של הספרות הישראלית בתוך המערכת התרבותית הישראלית.
ואעז ואומר עוד דבר: השכול, הניצב בלב הרומן הזה (וכידוע, המציאות, במקרה גרוסמן, מאפילה על הדמיון), אינו החוויה המכוננת הישראלית, כפי שהרומן מבקש לטעון. כוחות עצומים, "ליברליים" ואנטי-הומניסטיים, כלכליים כאידיאולוגיים – כלומר אותה אידיאולוגיה שנוצרה לשרת את הכלכלה, זו שמטיפה לאינדיבידואליזם קיצוני, מאלילה את התחרות, ממיינת בני אדם לפי מידת פרסומם, מטמטמת אותם באמצעות המדיה הטלביזיונית – הם החוויה המכוננת, והם אינם מטופלים כאן כלל. ושוב: מדובר ברומן שהתכוונותו המובלעת היא לטיפול מקיף בישראליות, לטוטאליות, אך חלק חיוני בישראליות אינו מצוי כלל בתחום טווח המבט שלו.
גרוסמן מציג כאן רגישות עילאית, גאונית, לרטיטות הזעירות של הנפש, לבטנת הקיום הישראלית. החולשה המסוימת של הרומן נובעת מכך שהנפש עצמה היא מינורית וחלושה בהוויה הישראלית העכשווית.
מבקר חופשי 
תגובות
אני לא יודעת עדיין להתייחס לניתוח שלך את הבעיות שבספר כי אני עדיין בעמוד 250 או משו כזה, אבל רק הייתי רוצה להוסיף את ההתרשמות העמוקה שלי מהיכולת של גרוסמן לתאר את הקשר בין אם לבנה. את אלפי הנימים הדקים, השקופים, הבלתי נראים אבל החזקים מכל שמקשרים ביניהם.
במקומות האלו אני אישית הרגשתי אותן תחושות של התפעמות והזדהות והתרגשות וכאב כמו שהיו לי באלו תולדות.
והכתיבה… הכתיבה היא גרוסמנית לחלוטין ועם זאת טובה מאי פעם אצלו. יש קטעים שהיא באמת מבריקה מכל מה שנראה כאן בכל השנים.
ואגב, לא קשור לחלוטין אבל חייבת לספר לך. קיבלתי חזרה את "לפני המקום" מאיזו חברה שהחזיקה בו המון זמן. יותר מדי זמן לטעמי. בכל מקרה אני לוקחת את הספר ורוצה להחזיר אותו למדף והנה נופל מתוכו קטע מעיתון – והקטע ההוא הוא הביקורת שלך על הספר, שכנראה גזרתי מזמן ושמרתי. ואהבתי מאוד את הביקורת שלך ההיא. וגם שמחתי לראות שאתה חושב כמוני על הספר המצויין של חיים באר.
אכן, גרוסמן עושה בלהטיו ביחסים הללו של בן-אם.
ותודה על המחמאה!
חג שמח!
כנראה שבספרות מרוויחים לפי קילו, כי אני כותב ספרים בני לא יותר מ-600 מילים.
שיר על אשה אחת:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=98991&blogcode=2319095
ונותר לי רק להמשיך ולחכות עד שאקרא.
הערה קטנונית- המילה "כיוס" בהקשר שהזכרת דווקא נראית לי איומה, כי יש לה משמעות אחרת, של גניבה מתוך כיס של מישהו אחר,ובהקרש הזה זה נשמע לי פולשני ואלים, מילה נרדפת לאונס, לא שום דבר אחר.
והערה פחות קטנונית- אין ספק שאתה צודק לגבי כוחה והשפעתה העצומים של הכלכלה על הישראליות העכשווית (כולל, למרבה הזוועה, על שאלות של מלחמה ושלום, חיים ומוות), ובכל זאת- שכול זו חווייה רגשית, ולכן, בעיניי,היא יותר חזקה ויותר ספרותית.
ומעבר לכך, למרבה טמטומינו ועיוורונינו הקולקטיביים, השכול הלאומי הוא חוייה הרבה יותר "ישראלית", לצערי, מחוויות כלכליות גלובאליות שרלבנטיות להרבה מקומות אחרים.
ושוב תודה על ביקורת מעמיקה ומכבדת, לא מובן מאליו לשפוט את הספר הזה בקריטריונים "נקיים", נדמה לי שהצלחת.
את צודקת ששכול הוא יותר ספרותי. אבל מה שקצת הפריע לי הוא הניתוח של מה שמביא לשכול. והניתוח הזה צריך לכלול את האטימות המובנית בחברה, ולא רק בגלל הכיבוש, ממש לא רק בגלל זה. יש כאן כמה תהליכים סטיכיים מקבילים.
וחוץ מזה סופר בדרגה הזו, אני מצפה גם לפקיחת עיניים למתרחש מעבר להקשר של "הסכסוך". זה הרי החטא הקדמון של השמאל הישראלי; היותו שמאל לא-חברתי, כלומר נעדר משנה מנומקת – מעבר לקריאה "זה נורא ואיום" – לגבי החברה, כפי שהוא רהוט בנוגע לסוגייה הפלשתינית.
אני שמח שנהנית לקרוא את ביקורתי!
שוב מתחילה מהערה קטנונית- מובן שכשכתבתי בהערה הקטנונית הקודמת "הקרש" התכוונתי להקשר..
כאמור, את הספר עוד לא קראתי אז אני סומכת על המילה שלך (מילים, למעשה…), אבל לגבי הסוגיה העקרונית- אתה צודק לגבי היותו של חלק מהשמאל בארץ לא חברתי, למרות שנדמה לי, לאט לאט, שזה הולך ומשתנה- ע"ע מעורבותם של "אנרכיסטים נגד הגדר" במאבק למען פליטי דארפור וסודן, למרות שאני מסכימה שזה חטא קדמון של חלקים נכבדים.
מצד שלישי, אני אישית, רואה קשר הדוק בין היכולת האישית והקולקטיבית שלנו כישראלים להתעלם מעוולות הכיבוש לבין היכולת, שנדמית לי היום יותר מובנת מאליה, להתעלם מעוולות אחרים ומסבל אחר, וכאן אני דוקא כן רואה את הקשר.
עדיין לא קראתי את הספר אז אני לא יודעת אם הספר אכן מבקש לטעון שהשכול הוא החויה הישראלית המכוננת. אבל- אני חייבת לומר, וזאת לפני שקראתי את הספר, ועל כן אני לא מצויה עדיין ביומרות שלו, שנראה לי שהציפיות שלך מספרות, גם אם מאז'ורית, הן תובעניות יתר על המידה.נראה לי שהמוטיבציות והעולם האמנותי של גרוסמן מקיים זיקות פחותות ל"חברתיות" במובן המעמדי או הכלכלי (גם מבחינה פוליטית), וזה מה יש… זה הוא.
יכול להיות שכחלק מתופעה כללית זה בעייתי, אבל כספר אחד של סופר אחד, זאת נראית לי תביעה מוגזמת.
נדבר שוב אחרי שאקרא את הספר 🙂
הישראלית (למראה הדיון שנפתח פה) ולהגיד שאני חושבת שהיום אין אפשרות להתעסק בטוטאליות הזאת כי אין דבר כזה.
אין דבר כזה ישראליות ואין שום דבר משותף לקבוצות האנשים שחיות כאן.
גם השכול כבר אינו חוויה מאחדת ומכוננת בהווי הארץ הזאת כי העשירים למשל לא מכירים אותה, וגם רבים מהבורגנים כבר התרחקו ממנה.
אני חושבת שגרוסמן כותב את הספר מתוך עיניו הוא ומתייחס לקבוצת האנשים שהוא שייך אליהם. אלו שצמחו בארץ ישראל הקטנה וגדלו לתוך מדינת ישראל צנועה יחסית. היו בתנועה שירתו בצבא. ממשיכים להחזיק בדעות שגדלו עליהן
ושהמרוץ אחרי הכסף לא ממש תפס אותם.
ואני גם חושבת שזה כוחו של הספר. קשה לי לראות איך ספר אחד יוכל להכיל את כל השכבות והזרמים של מה שקורה כאן. ובכלל מי מכל הג'יפאים בכלל יכול להבין את המקומות בהם הוא מתכתב עם השירים של התנועה? מי מהם יודע מה זה טדריסה בום? מי מהם שמע בכלל על מחנות עולים? שלא לדבר על שידה שעירה וקידה קוצנית?
בקיצור, עד הלום (עמ' 362) לי ממש לא מפריע העניין הזה. ברור לי למשל שהספר הזה לא יעשה כלום לאח שלי הפרטי, בשרי ודמי שגדל איתי באותו בית והיום שייך למה שקרוי העשירון העליון וכבר לא מכיר דבר ממה שמדבר עליו גרוסמן. ואני חושבת שזה גם מיותר לנסות להקיף את הכל.
גם ימי ציקלג לא הקיף את כל החברה הישראלית דאז אלא רק התעסק פחות או יותר עם ההתיישבות העובדת והחברה היותר פועלית של הארץ.
אני שמח מאד על הדיון (לא באופן המלוקק של המשפט הזה שפירושו, פעמים רבות, הוא: "למה לעזאזל לא מקבלים את דעתי – וזהו!" (: )
אני שמח כי הוא נוגע בשורש של תפקוד הספרות. ולא, בהחלט אין לי תשובות סופיות ונחרצות בסוגיות.
אבל, אבל. גרוסמן הוא סופר לאומי. יש משמעות לביטוי הזה גם בימינו. עוז הוא גם סופר לאומי ובהקשר של 2003 "סיפור על אהבה וחושך" היה בעיניי חשוב יותר מבחינה לאומית מאשר הספר של גרוסמן (אם כי מבחינה ספרותית טהורה ייתכן שגרוסמן עולה על עוז).
סופר לאומי אינו המצאה ישראלית. הטיפול של איאן מקיואן בציבילזציה הבריטית והמערבית פוסט ה – 11 בספטמבר ברומן "שבת", למשל, הוא טיפול של סופר לאומי. והטיפול הזה מעמיק יותר ממה שיש בספרו של גרוסמן (ושוב, מבחינה ספרותית "טהורה" גרוסמן מבריק יותר ממקיואן, ללא ספק!).
אסתי, ,ימי צקלג" אמנם עסק בקבוצת חיילים אבל הם נתפסו בזמנו כמרכז התרבות והציבילציה הישראלית. נכון, היום הישראליות מפורקת ומופרטת. אבל אני לא מקבל שזו אקסיומה, שזה בלתי הפיך. חלק מהשיטה של "השיטה" היא לשכנע אותנו שאין תקווה לסולידריות חברתית. שינויי פרספקטיבה נראים לא הגיוניים, נכון, אבל אז, פתאום, הם נראים הגיוניים ולא-הגיוני היה הפקפוק באי-ייתכנותם. כלומר, כל תודה של עידן היסטורי נראית לעידן ההיסטורי כבלתי הפיכה ופרמננטית, עד שפתאום היא משתנה.
הביקורת שלי על שלושת הטנורים של הספרות העברית קשורה הדוקות למה שאת מתארת: אני חושש שהם הופכים – והפכו – להיות סופרים סקטוריאליים (של מעמד ביניים אשכנזי, משכיל, טהור-לב, בלי ציניות!) במקום להיות סופרים לאומיים. כלומר, החשש שלי הוא שהסופרים הלאומיים שלנו עבר גם הם הפרטה.
לכן, אגב ציינתי את המגמה המעניינת – ספרותית כהיסטורית – של הקרבה בין הדתיים לנציגי השמאל הציוני של גרוסמן בספר.
וכן, אני חושב שסופר צריך לשאוף לטוטליות – כלומר סופר ברמה של גרוסמן – כי אם אנחנו רוצים שהספרות תהיה חלק ממחזור הדם של הציביליזציה הישראלית – בתקווה שהיא תשרוד, "היא" הכוונה הספרות, הציביליזציה – הספרות חייבת לרחרח ולאתר את זרמי התקופה המשמעותיים. הטענה שלי אינה רק כלפי גרוסמן אישית, אינה אולי בכלל כלפיו, אלא טענה מערכתית, כלפי ספינת הספרות הישראלית שסטתה מן המסלול לכיוון קרחוני אי הרלוונטיות.
ושוב, תודה על הפולמוס ואשמח לשמוע את דעתכן.
אריק, אני בהחלט מסכימה עם ההגדרה שלך את גרוסמן כ"סופר לאומי". גם את עוז ככזה.
אני רק חושבת שהסיבות שהביאו לעניין הזה הן קצת אחרות ואני גם חושבת שהסגידה לכסף והתפרקות החברה הישראלית מתוכן אינן דווקא סממן לאומי ולכן לא לגמרי מסכימה איתך שהיה צריך להיות שיקוף שלהן באשה בורחת מבשורה.
לגבי האהבה והחושך אני בניגוד לך רואה שם הרבה מאוד חושך וממש לא מתפעלת מהיצירה הזאת שכל כולה היא סגידה עצמית של עמוסי ליפי משפטיו ולשעור קומתו הרוחנית והפיזית שלו עצמו. האירועים עליהם הוא מספר הם רק הריקוויזיטים (אם אני יכולה לצטט את מאיר שלו על מעשה הכתיבה) והתפאורה לגיבור הראשי שזה הוא עצמו.
זה אגב אחד ההבדלים הכי גדולים בין כתיבתו של עוז לכתיבתו של גרוסמן (לדעתי)
אבל אני בהחלט מסכימה איתך שיש בעיה היום עם סופר לאומי בארצנו וזה שוב חוזר לעניין הטואליות ומזה בכלל ישראלי.
גם מקיואן בכתיבתו לא משקף את כל הבריטיות כולה וגם לא לה קארה וגם לא גריהם גרין שבפירוש הם סופרים בריטים בולטים.
ואגב, בהשוואה לימי ציקלג שכמו שאתה אומר הגיבורים שם מקפים את מרכז החברה הישראלית (מה שבאמת הם לא היו. אתה יודע את זה, לא?) מה לדעתך היום משקף את מרכז החברה הישראלית?
יש בכלל דבר כזה?
הג'יפאים – המתעשרים החדשים?
הצעירים חסרי כל אידיאולוגיה וכל עמוד שדרה חברתי, פוליטי, מדיני?
הפריפריה?
הדתיים?
מי?
אריק היקר, מילא שלא אהבתי את הביקורת שלך. עניין של טעם והערכה שונה לאמנות של גרוסמן. אבל לשזור בה ספויילרים בלי אזהרה – זו חוצפה. למזלי, קראתי את הספר בנשימה אחת בפסח, לפני קריאת הביקורת שלך. חבל על מי שקורא אותו רק אחרי קריאת הביקורת. אתה גוזל ממנו את חדוות הגילוי, את ההנאה מהמתח הדקיק כנייר שבונה גרוסמן, ועוד הרבה דברים מופלאים שהוא מחולל ברמת המלה, המשפט, הפסקה והיצירה כולה.חבל
אסתי, כמה הערות להערותייך המאתגרות:
1. על רקע האינתיפאדה השנייה והספקות-העצמיים של החברה הישראלית בנוגע לצדקת דרכה (המסוימת מאד) היה הספר של עוז, בעיניי, ספר חיוני. עד אז ומאז לא החשבתי את היצירות של עוז יותר מדי וראיתי בו סופר מהדרג השני (פחות מקנז, יהושע, שבתאי וגרוסמן המוקדם, למשל). אבל אהבה וחושך, בעיניי, הקנה לו מקום בפנתיאון.
2. מקיואן מתאר את המעמד הבינוני-גבוה ב"שבת" ואת מגעיו עם הפרולטרים והמהגרים. הנקודה היא שהמעמד הבינוני-גבוה באנגליה, בתחושתי, וצריך לצרף סוציולוג לדיוננו, הוא מעמד מבוסס, מרכזי, משאת נפש לשאר הסקטורים בלי להיות מעמד ניהליסטי (כמו חלק מעשירי ארצנו). לכן התחושה היא של דיון במוקד החברה הבריטית בספרו.
3. אין מוקד אחד בישראל של כוח. אם כי אצולת הממון החדשה בהחלט מועמדת להיות כזו. אבל מותר לדרוש מסופר חשוב שיהיה בקי בכמה זירות אנושיות ויתנייד ביניהן. "התיקונים", של פראנזן, למשל, עושה מאמץ התמיידות כזה. ואילו גרוסמן – שוב, סופר חשוב וספר מרשים – אינו יוצא מבועה מסוימת, שהלוואי והייתה המרכז הישראלי היום.
"ימי צקלג כמובן עסק בקבוצה מצומצמת: צעירים, לוחמים וכו'. אבל המרכז האידיאולוגי, הפוליטי וגם, במובן מסוים, הכלכלי, היה קשור בקבוצה הזו ולכן זו יצירה מרכזית לא רק באיכויותיה הספרותיות.
לאורן: צר לי שלא אהבת את ביקורתי. אבל מילא, כשם שאמרו חז"ל, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות.
לגבי הספוילר: כלל נקוט בידי, לחשוף עד שליש הרומן לערך אם החשיפה הכרחית בהסברת ההתרחשות לקוראים. כמדומני שמה שחשפתי בביקורת הזו מתגלה לקוראים בערך בשליש הרומן.
מועדים לשמחה
שמחה מאוד שהעלת את שבת – ספר אהוב עלי מאוד של מקיואן. אני רק חושבת שהספר הזה מדבר אך ורק על השכבה המבוססת עד מאוד של הבריטים. ויותר מזה – הספר בעיקר מתעסק עם הפחדים הבסיסיים של הגבר הלבן הליברל לכאורה מהמעמד הגבוה. הפחדים שלו מאובדן הגבריות בגלל הגיל. הפחדים שלו מהשינויים בעולם המערבי המוכר לו ובעיקר הפחדים שלו מהמפלצת המוסלמית המאיימת.
הוא כמעט בכלל לא משקף את השכבות האחרות מלבד השיקוף של הלאו לייף בעיניו המפוחדות של אותו גבר וכו'.
מה שלא משנה את הסכמתי איתך שיש בעיה עם סופר מרכזי כמו גרוסמן שלא מצליח לצאת מעיניו הוא ולזהות שיש עוד חברה בישראל מלבד החברה שהוא מכיר ויצא מתוכה.
ולא הבנתי למה אהבה וחושך הוא ספר טוב בעיניך על רקע האינתיפדה השניה ולגבי אלו ספקות על צדקת הדרך אתה מדבר? של הקבוצה שאתה ואני נמצאים בה והיא רק הולכת ומתמעטת?
כי לי אישית הוא לא תרם מאומה להכרת ההיסטוריה שלנו. אני נפרדתי מהספר בקטע על הקורא התאוותן או משו כזה.
אתה רוצה ספר שיתן איזה מענה לחיפושי העבר אז למה לא תלך למאיר שלו. שם לפחות יש סיפור סקסי עם גיבורים נפלאים מהעליה השניה (רומן רוסי, עשיו, פונטנלה) או פלמ"ח (יונה ונער) ואם אתה מתעקש על עוז (למרות שהבנתי שאתה לא מחובביו) אז מנוחה נכונה הוא ספר נפלא וחשוב…
בקיצור
וחוץ מזה נתקלתי בפורום ספרים של ווי-נט במי שלקח על עצמו להזהיר את כל הקוראים מפני אשה בורחת מבשורה ואני מביאה לך את הלינק לכאן:
http://www.ynet.co.il/home/0,7340,L-860-202-23742090,00.html
'
לפני שהתחלנו לכתוב אמרו לנו – קודם כל תקראו. ואני אומרת, לפני שאתם מתחילים לבקר – תכתבו. הררי מילים הוכברו כבר על הביקורת ועל תפקידה ומשמעותה, אבל דומני שהנושא ראוי לבחינה מחודשת לאור טיב הביקורות שגלסנר כותב באחרונה.
סופר כותב ספר. אם הוא רציני, זה מוציא לו את הקישקעס. זה גם לוקח לו ארבע-חמש שנים. הוא פורש בספר את תפיסת עולמו, מדגיש את הדגֵשים שמעניינים אותו, מתמקד במה שהוא חושב שחשוב – יותר מזה – במה שבא לו להתמקד – ואז מגיע אריק גלסנר ואומר לו פחות או יותר, אני חושב ש"האידיאולוגיה שנוצרה לשרת את הכלכלה, זו שמטיפה לאינדיבידואליזם קיצוני, מאלילה את התחרות…מטמטמת אותם באמצעות המדיום הטלביזיוני – היא החוויה המכוננת ואינה מטופלת כאן כלל." רוצה לומר, כתבת ספר, סיפרת סיפור, אבל אני חושב שלא סיפרת את הסיפור הנכון, שכחת לכתוב על מה שאני חושב שחשוב. וזה כמובן אבסורד. לגיטימי לגמרי שגלסנר יתיישב ויכתוב ספר על דעתו בנוגע לחוויות חיינו המכוננות מנקודת ראותו, אבל לבוא לכותב ספרות (=פיקציה) – ולכתוב על ספרו ש'החסרת בו משהו' לא שונה מלבוא ולומר לסופר 'לדמות שלך צריכות להיות עיניים כחולות ולא חומות'.
גלסנר מרבה בשיפוטיות שאין לה מקום בביקורת אחראית. באחרונה גלסנר "אינו רווה נחת" ממצב הספרות הישראלית – לדעתו שנת 2007 היתה לא טובה לספרות העברית. האמירה הזאת אינה שונה בהרבה מ'הולך ופוחת הדור'. ובנוסף: מה אתה תרמת בשביל מדינה, מר גלסנר? השאלה אינה עוקצנית גרידא; היא לגיטימית, לא רק בגלל שיותר קל לכתוב ביקורת מאשר להיות נשוא הביקורת, אלא בגלל שאמירות כאלה אינן הוגנות או מוסריות. ברור כשמש שהעמדה המתנשאת שגלסנר נוקט מעמידה אותו בזווית המזויפת שממנה 'אני יודע מה טוב לספרות העברית'; 'אני יודע על מה גרוסמן (ולא רק הוא) צריך לכתוב'. זה ליטוף עצמי לאגו של המבקר, ולא ביקורת ספרות אחראית. וכשגלסנר כותב ש"החולשה המסוימת של הרומן נובעת מכך שהנפש עצמה היא מינורית וחלושה בהוויה הישראלית העכשווית" האם אין הוא חש בסתירה הפנימית שבדבריו? כי אם גרוסמן כה מיטיב לתאר את חולשתה של ההוויה הישראלית האם אין זה חוזקו של הספר? האם אין זו גדולתו? ואם לדברי גלסנר הספר "מעורר בקוראו ספקטרום רחב של תחושות ומחשבות… והרומן נקרא ברהיטות ומכיל… הרבה זינוקים גאוניים… והספרות הישראלית מוצאת כאן את קולה המז'ורי, הסמכותי, החם…", וכו' וכו', האם, כקוראים, לא דיינו בכך? וכי איזו סלטֶה מורטאלֶה גלסנר רוצה שסופר יעשה? לא מספיק הקישקעס? לא מספיקה הווירטואוזיות הלשונית? רק מי שכותב יודע אילו תעצומות נפש סופרת או סופר צריכים כדי לנבור לעומק כזה, כדי לרדות את הדבש המילולי הזה, כמה זמן שעוני ונפשי צריך, וכמה משיכות מכחול עדינות וקטנות יש לעשות כדי לצייר תמונת עולם ותמונת מצב מהסוג שגרוסמן עשה בספרו 'אישה בורחת מבשורה'. המבקר, לעומתו, בלע את כל זה בשבוע עד עשרה ימים, ומיהר לקבוע את קביעותיו.
אני מניחה שגרוסמן לא צריך אותי. שנתו לא נדדה בגלל ביקורת כזו או אחרת, לכן אני כותבת את תגובתי כי אני מרגישה שמישהו צריך להחזיר את אריק גלסנר ומבקרים אחרים הדומים לו למקומם הראוי – מקום הענווה כלפי מי שכותב. בכלל, מוטב שהמבקר ישוב ויקבל את המקום הראוי לו – של הכתיבה הסובייקטיביות, של הבעת הדעה ולא של אמירה פסקנית 'מפי הגבורה', וכמובן מוטב שהמבקר יכתוב את הביקורת שלו ללא שיפוטיות מתנשאת, שמדגישה בסופו של דבר את אפסותו-שלו, ולא את גדולתו.
א.ל.
אנסה להסביר בתמצות-יחסי את עמדתי. אם כי אולי גישה רציונלית אינה הולמת במקרה הזה, בתגובה לדברייך האנונימיים, שייתכן והלהט שבהם נובע מגאווה פצועה על רקע זה או אחר (אני מהמר על רקע "זה") .
ראשית, ולפני הכל, אינך יודעת מה עשיתי או לא עשיתי בחיי (ואני מדבר על דברים פנימיים, לא בהכרח על הישגים מדידים; כי עבודת הנפש היא הקובעת בביקורת ובאמנות כאחת, וגם לא אלך ואמנה כרוכל את הישגיי כאן) שלפיכך יש לי או אין לי את הזכות לדבר על איש זה או אחר. הטיעונים שלי צריכים להיבחן לגופם.
העובדה שטרחת לכתוב את הטרוניה הארוכה שלעיל מלמדת שכנראה "עשיתי" משהו בחיי אפילו לשיטתך שתובע ממך אי-התעלמות. האין זאת?
יותר חשוב: היעלמות מערך הביקורת בספרות הישראלית, היותו שולי, מינורי, "סובייקטיבי", כפי שקראת לו, הפך את שדה הספרות הישראלית לשדה פרוץ. דווקא אוהדי גרוסמן, אוהדי הספרות שנכתבת מתוך אינטגריטי, צריכים לקדם בברכה ניסיונות לכתיבת ביקורת רצינית. וייתכן וחלקם אף עושים זאת.
כתבת של"שיפוטיות" אין מקום בביקורת אחראית. איני יודע אם לבכות או לבכות יותר לנוכח האמירה המופרכת הזו. "שיפוטיות" ו"ביקורת" הן סינונים, שרק בעיוות של השלושים השנים האחרונות – שאת בת הדור הזה, ברמ,ח איברי נפשך, כך נראה – נתפסות כסותרות. כל הערכה של יצירת אמנות וביקורת היא שיפוט מיניה וביה.וכך היה מאז אריסטו ועד שנות הששים. כך שאת במיעוט כאן, גברת (אם היה זה פולמוס רציני הייתי מציין שמיעוט שטיעוניו בעלי עניין, אבל נדמה שאין זה פולמוס רציני, מצדך)
כתבת: מה תרמת גלסנר בשביל מדינה שנתן לך את הזכות לכתוב ש – 2007 היא שנה רעה בספרות ישראלית.
אומר לך א.ל. מה תרמתי. קראתי כחמישים פלוס רומנים ישראלים באותה שנה. האם קראת חמישים רומנים ישראלים שיצאו ב – 2007 בלבד, גבירתי? כי אם כן אשמח להתווכח אתך האם שנה זו הייתה אכן שנה טובה או רעה. אם לא קראת, אז אין לך זכות דיבור בדיון הזה, מסכימה?
כתבת שיותר קל לכתוב ביקורת היום מאשר להיות נשוא הביקורת. ראשית, כפי שאמרה בטי דייויס: הייתי עשירה והייתי ענייה – האמן לי: עשירה עדיף. כיוון שחטפתי בעבר ביקורות לא עדינות על רומן שהוצאתי אני מודע לכך שקבלת ביקורת שלילית אינה חווייה נעימה. בלשון המעטה. ואם כי אני משתדל להיות הוגן ככל יכולתי, ולקטול רק אנשים חזקים (לחלשים, או שאיני מתייחס כלל, או שהנימה שלי מתונה), אני חושב שאין ברירה. צריך לומר את האמת בביקורת.
ואגב, להוציא היום ספר בישראל אינו בהכרח "קל" יותר מלהיות מבקר. מבקר שעושה עבודתו נאמנה מוותר על רשת של "קשרים" אישיים שיכולים "לקדם" אותו. מוותר במודע. במצב שוק הספרים היום, לו הכרת אותו כמוני, גבירתי המכובדת, היית יודעת ש"קל" הרבה יותר להוציא ספר מאשר לבקר.
כתבת שיש סתירה פנימית בדבריי, כיוון שאם הנפש בישראל מינורית וגרוסמן כה מיטיב לתאר את החולשה הרי שגרוסמן "הצליח". ובכן, לא הבנת את טענתי מכל וכל. טענתי היא שסופרים צריכים לחתור להתעניין במבנים חברתיים ולא רק בנפש וב"פסיכולוגיה". כיוון שהפסיכולוגיה והנפש – שאותן בסופו של דבר על הסופרים להציל, אין ספק – מצויות תחת התקפה בידי כוחות שגרוסמן לא התייחס אליהם בספרו. וחבל שכך.
את מדברת על כך שמבקרים צריכים לחזור ולהיות ענווים, בלי להבין דבר וחצי דבר בשדה הביקורת הישראלית. בלי להבין שמזה שני עשורים הביקורת היא "ענווה" וחנפנית, בעיקרה (נכון, יש גם תופעה של מבקרים לא-בוגרים ו"פרובוקטורים" והיא מצויה בשוליים). בגן העדן הבורגני והשבע של "הארץ ספרים" תמצאי את הביקורות שאת מייחלת להן, ושאליהן צריכים "לחזור" כביכול. חנופה אינסופית והיעדר טעם ספרותי, שמכתיבים הגיגנות בגרוש וחוסר אומץ אינטלקטואלי. מה שאת מכנה בחן קומי-לא-מודע "סובייקטיביות".
גרוסמן אכם אינו זקוק למליצי יושר כמותך. הביקורת שלי הביעה אכזבה מסוימת, מסוימת מאד מספרו הטוב מאד, תוך ציון לאקונה קריטית בספרות הישראלית שניכרת דווקא אצל אחד מבכירי בניה. אבל את, הדוברת בשמו (וכנראה במסווה לדבר בשמך), רוצה יותר, רוצה הכל, ושלא יצייצו כנגד אבירייך, חלילה.
צר לי, איאלץ להפריע את מנוחתך כפעם בפעם.
אני לא מכיר אותך אישית אבל קורא אותך באדיקות. תמשיך לכתוב את רשימותיך, עם היושרה והמבט הנוקב שבהן, אתה עושה עבודה חשובה לספרות העברית
אריק היקר,
ראשית, דברי אינם אנונימיים יותר מדבריהם של מי שמזדהים בתגובות הקודמות כ"אסתי" או כ"אורן". סתם לא בא לי להזדהות וכמובן שעובדה זו אינה אמורה לתת תוקף רב או מועט יותר לדברי.
שנית, ברור כשמש שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, ועל כך יעידו הלהט והעוקצנות שבדברי תשובתך וניסיונך לרמוז על "גאווה פצועה" (מנין לך בכלל להתיימר לדעת…?) שגרמו לי, כביכול, לכתוב את תגובתי. ובכן לא דובים ולא יער. כבר מזמן אני קוראת את הביקורות שלך במעריב ומאוד לא אוהבת – ומותר לי, זו מדינה חופשית – את הטון המתנשא, סליחה אם אני חוזרת על דברי – שבו אתה כותב את הביקורות שלך. אם להיות יותר ספציפית: לא אוהבת את העמדה של מי שכביכול יושב על איזו גבעה רעננה, שם למעלה, ואף אחד לא ממש מצליח להגיע לקרסולי ציפיותיו (ונעזוב רגע את אריסטו בצד). התייחסתי לכך גם בדברי הקודמים אלייך: מה פתאום שתקבע, או שתרצה לקבוע לסופר מה צריכה להיות האג'נדה שלו – ואם לא "עמד במשימה" אז תעיר לו על כך. ואם נניח שגרוסמן הוא "סופר לאומי" האם אסור לו לכתוב ספר שאינו עולה בקנה אחד עם האופן שבו הוא נתפס בעיני אחרים? ואם יש לו "קו" – שהוא תפס או שאחרים נדמה להם שהוא תפס – האם עליו להלך עליו כל חייו? מה אנחנו בולשוויקים?
תתפלא, אבל כתבתי כמה ביקורות ספרים בחיי. ובמודע אין בהם שיפוטיות, בוודאי לא מתנשאת. כשאני כותבת ביקורת ספרים האני שלי מושם בצד. בביקורות שלך ה'אני' שלך מככב כסופסטאר! תחזור ותקרא כמה מביקורותיך בעיניים ביקורתיות – אם זה אפשרי – ותראה.
האמת, אני קצת מתחילה להתחרט על האנונימיות שגזרתי כאן על עצמי כי הייתי דווקא שמחה לתת לך לקרוא ביקורת אחת או שתיים שלי. היעדר השיפוטיות (המתנשאת) בהן אמנם "מייבש" מעט את הביקורת, מחזיר אותה לאיזה מודוס אקדמי שאולי לא מתאים לעיתונות היומית, אבל כן, זה דווקא אפשרי לכתוב ביקורות כאלה – הא ראיה – יש מבקרים לא מעטים שכותבים ביקורות שהשורה התחתונה שלהן הן ניתוח מעמיק של הספר מבלי לתת לו "ציון" – הבל פה שמעלה או הורס בשנייה עבודת כפיים רצינית בהרבה מהביקורת, ולא חשוב של מי. (אגב, לעניין פרופורציות – האם כששוקלים לכאן ולכאן – האם ספרה של אבירמה גולן באמת מצדיק את הסופרלטיבים שנקטת בהם – לעומת היעדרם בביקורת על ספרו של גרוסמן? סתם שאלה וסתם דוגמא, אבל חשוב לחשוב על זה).
באשר לחמישים הספרים שאתה נאלץ לקרוא בשנה – האמת היא שלבי עליך. אני כותבת ביקורות ספרים רק כשמתחשק לי ובמודע לגמרי אני מסרבת לקרוא ספר לשבוע כי בסוף אני אקיא מספרים כמו שאולי אתה מקיא מהם – אם תביט על עצמך במראה, בינך לבינך, אולי תודה ותאמר שאתה כבר מקיא מספרים כמו שהסנדלרים שמקיאים מנעליים ושוקולטיירים שמקיאים משוקולד. זו פשוט דרכו של עולם… ואם להיות רציניים יותר – אני דווקא קוראת ספרים הרבה, מאז ומעולם, ויודעת טוב מאוד שמי שנאלץ, כן נאלץ, לקרוא ספר לשבוע בשביל לכתוב ביקורת כבר לא יכול לקרוא אף ספר קריאה חווייתית. ומרגע שהחווייתיות נעלמת – הקורא רואה רק את כל התפרים, את הסיפור בתוך סיפור, את סיפור המסגרת, את כל התכים הקטנים שכמובן שקופים לעיני המבקרים כי הם כבר מזמן לא קוראים ספר כחוויה וככה אם מפספסים את דבר שבלעדיו אסור, פשוט אסור לכתוב ביקורת – ולכן אין להם דבר עם ספרות, כמה שזה נשמע עצוב. אני מניחה שלא תודה שגם לך זה קורה, אבל ניחא. תחשוב על זה, נדמה לי שיש בזה משהו.
היות שאצה לי עכשיו הדרך וגם כך כתבתי די, אענה על שאר טיעוניך בהזדמנות אחרת, קרובה.
א.ל.
לטיעונייך,
א. בהחלט מותר לך לא לאהוב את ביקורותיי. זו אכן מדינה חופשית. אבל אל תטעי – את לא היחידה. כך שמקוריות לא תצא לך מזה (:. אבל אולי סיפוק מסוים, יצא גם יצא, מוגבל.
ב. כל הביקורות שאני כותב אני סבור שברור לקוראיי האינטליגנטיים, שבפתחן כתובה מילה אחת קטנה: "לדעתי". עקרון המדינה החופשית פועל לכמה כיוונים, את יודעת. גם אני אזרח במדינה החופשית הזו. וכיוון שאכפת לי אני כותב ביקורות בעיתונות. נהנה מזה מאד – אני ממש לא עושה זאת מטעמים שבקדושה, אלא מהנאה גדולה מהמקצוע המסעיר הזה – אך גם משלם מחירים לא זניחים. מבקר הוא פובליציסט בשדה הספרות. כמו שפובליטציסט יכול – אף מחויב – לבקר את ראש הממשלה (למרות שגם ראש הממשלה "עבד קשה" להגיע למשרתו. לפעמים, לא תאמיני, ראש ממשלה עבד קשה יותר מסופר על ספרו), כך גם מבקר יכול – אף מחויב – להביע את דעתו בנוגע לספרים שהוא קורא. ודעתו כוללת את "האני" שלו: הדרך בה חונך, הדרך בה חינך את עצמו, העדפותיו, סלידותיו, טעמיו. נכון, מבקר צריך להיאבק באגו ולא לתת לו להשתלט על הביקורת. אבל האגו הוא גם כלי, מכשיר, ביקורתי ראשון במעלה. כי אני מחפש בספרות דברים שנוגעים בי, מזעזעים אותי (ועייני בהקדמה הנפלאה של דוריס לסינג ל"מחברת הזהב" בה היא יוצאת נגד קריאת הספרים האקדמית, הקרה, העקרה), לא איזה סובייקט מופשט וחסר-דם. לא אוהבת את מה שאני כותב, אדרבה, הפשילי שרוולייך וכתבי ביקורות מקור על בסיס קבוע.
ג. ההנחה שלך שביקורת "אקדמית" נעדרת שיפוטיות היא ביקורת העולה על הביקורת העיתונאית השיפוטית, על כל הסאב-טקסט המתנשא שכרוך בה, היא מופרכת, בעיניי. אחת הבעיות החמורות ביותר של הביקורת היא בדיוק זו: האקדמיזציה של הביקורת. כאשר ספרים אינם עוד מוצרי תרבות חיים, המזמינים תגובות יצריות-תבוניות, או אז בא המבקר האקדמי, ובקור רוח של סריס המבשם ומייפה אחת מנשות ההרמון, "מנתח" את היצירה. על האקדמיזציה של התרבות קוננו גדולים ממני כבר לפני שנים רבות. אני ממליץ לך, כאיש אקדמיה לאשת אקדמיה, לעיין בספרו של ג'ון גרוס "the rise and fall of the man of letters" וכן בספרו של ראסל ג'אקובי "the last intellectuals", המקוננים בדיוק על מה שכה נערץ עלייך: עלייתם של המבקרים "המקצועיים", ה"אקדמיים", ושקיעתם של המבקרים "החובבים" והיצריים-תבוניים. שנות הששים, למשל, בתרבות האמריקאית, מסמנות את המעבר הזה מהמבקרים "החובבים" הגדולים דוגמת אדמונד וילסון, אלפרד קאזין ואחרים למבקרים האקדמיים, שהרסו את ביקורת הספרות באמריקה, לדעת משקיפים רבים. הנושא הנו נושא חם, רותח, בעיתונות האמריקאית הרצינית בימים אלה.
ד. אינני הורס ב"הבל פה" קריירות וספרים כי משקלו של המבקר בשדה העכשווי הוא מינורי ביחס לכוחות השיווק והפרסום העצומים המושקעים בספרים היום. הרצון שלך להמעיט במשקל הביקורת הדעתנית מואר באור לא מחמיא, לאור המצב בשטח, כשיתוף פעולה שלך עם כוחות-השוק בקביעת התקבלות של ספר. זה הרי ההיגיון הקפיטליסטי העמוק העומד מאחורי הסלידה מביקורת בתרבות שלנו; השוק לא אוהב שמפריעים לו, בהכנסת פרמטרים משונים כמו אסתטיקה ו"עומק" (זה ההיגיון של הפוסטמודרניזם, ההיגיון הקפיטליסטי שלו, כפי שניתח פרדריק ג'יימסון). אל תטעי, ואל תחמיאי לעצמך מדי, א.ל., את בצד של "החזקים" ולא של "החלשים", בצד של "השוק" ולא של "התרבות", בתביעה שלך לגימוד מוסד הביקורת, למרות להט-הגרילה ה"חתרני" בו את מתקיפה את הביקורת – שהיא, כלומר הביקורת, כביכול איתנה וחורצת גורלות.
ה. רציונליזציה היא מנגנון הגנה נפלא. תמיד ניתן לתרץ עצלות, חוסר כישרון, אי-אכפתיות, בתיאוריה מדופלמת. כך גם הטיעון שלך נגד הביקורת מדי שבוע בשבוע, שכביכול אינה רצינית כי חדוות הקריאה נשחקת. זה נחמד, ניסיון יפה, יש בו גם היגיון מסוים, לא אכחיש. אבל כל עבודה טומנת בחובה את אפשרות השחיקה ובכל זאת אינך ממליצה לאנשים להפסיק עבודתם משום כך. למשל, גם אנשי אקדמיה, סתם דוגמה, יכולים להישחק ולפרסם מאמרים מעשה-מכונה. האם גם להם – כלומר לך, כנראה – תמליצי לא לעבוד. גם אנשי אקדמיה העוסקים בסופר או ביצירה מגיעים, לעתים, לדרגה של תיעוב הנובע משובע כלפי מושא מחקרם. האם תמליצי להם לעצור באמצע ולגנוז את מחקרם? אני משקיע מאמץ נפשי רב בקריאת הספרים בשחזור החוויה הרעננה. אני רואה את מקצוע הביקורת משיק למקצוע המשחק. אני "נכנס לדמות", של קורא רענן. וכפי שיש שחקנים שמאות ערבים בשנה משחקים את יאגו או המלט כך גם מבקר שמאמן את עצמו לומד לא לאבד את הרעננות.
ו. אני ממליץ שתזדהי בשמך. נראה לי הוגן, לא? גרוסמן מפרסם בשמו. אני את ביקורתי מפרסם בשמי. מדוע אנחנו צריכים לנהל דו-קרב בו לך יש יתרון של מבצר-האנונימיות?
ז. נכון, הקפצת אותי בטיעונייך. בהחלט. הם מקוממים כי הם מבטאים את כל האי-הבנה, באלה תנאים נעשים היום ניסיונות לכתיבת ביקורת ספרות רצינית בישראל, טיעונייך מבטאים את הטפשות והרשעות כאחת, את ה"אידיאולוגיות" העכשוויות שמנסות לבלום את הקול הביקורתי בספרות מזה כמה וכמה עשורים.
אני לא נוהג להתבטא כאן אבל לדעתי הטענות של המבקרת האנונימית הזאת פשוט מרגיזות, וגרוע מזה הן חוטאות לעבודת הביקורת. הטענה על שחיקה היא מניפולטיבית ודי שפלה,ומתכחשת לנחיצות של קריאה מקיפה ומעמיקה של הדברים, ולא חפפנית וגחמנית ו"לפי שמתחשק"
כמו במקרה שלה, שהיא כה מתמוגגת ממנו. הטענה שגלסנר מתנשא ומצוקצק פשוט לא נכונה מהיסוד, יש כאן, בבלוג זה, דוגמאות לא מעטות לביקורות אוהדות ואף נלהבות. גם אני לא מזדהה, אבל יכול להגיד רק שספר מפרי עטי ייצא מתישהו בעתיד, והייתי רוצה לזכות בביקורת מגלסנר, תהא אשר תהיה…
לטיעוניך,
אז עשיתי כעצתך וחזרתי וקראתי בביקורת שלך על 'אישה בורחת מבשורה' ואם לא חמקה ממני המילה הקטנה "לדעתי" – הרי שלא מצאתי אותה בכל הדף הארוך – פשוט משום שהיא איננה שם. לצערי, אין לי כל כך הרבה זמן לפשפש בביקורותיך הקודמות, אבל לא אתפלא אם אקרא בעוד כמה, וגם שם לא אמצא את המילה "לדעתי", אבל ניחא. לא רק בזה העניין. אגב, תוך כדי קריאה חוזרת בביקורת על ספרו של גרוסמן מצאתי את המשפטים הבאים ששוב מוכיחים את טענותי הקודמות:
"התחושה בקריאת רומן גדול של סופר מהחשובים בישראל היא מוזרה: תחושה של נרטיב מינורי, רפה מעט. התחושה היא של קריאה בנציג של מעמד בינוני חילוני…" ואחר כך: "ת"א ברומן זה מצויה בפריפריה. אבל ת"א… ומקבילותיה… הם מוקד ההוויה הישראלית היום וההתרחקות ממנה… היא הרת גורל וחורצת את נפחה המוגבל של הספרות הישראלית בתוך המערכת התרבותית הישראלית."
קודם כל מה כל כך רפה בנרטיב מינורי? הוא לא מספיק מיליטנטי בעיניך? יש מקום לנרטיב מינורי – אם כך הסופר רואה את הנרטיב שלו. כשסופרים אחרים כותבים נרטיב בוטה יותר – אתה כותב שרואים את "התפרים" מאחורי הסיפור שלהם. זה הרי מגוחך. צריך לעמוד מאחורי הדברים.
באשר לתל אביב – כבר כתבתי לך קודם, אתה בא עם פריקונספציה וכשאתה לא מוצא את טביעותיה בטקסט שאתה קורא – אתה "מתאכזב", זה "הרה גורל" "וחורץ את נפח הספרות העברית." באמת. מה רע בסיפור שמתרחש בירושלים? איך אפשר לכתוב אמירה כזאת על ספר שמה לעשות, מתרחש כל כולו בירושלים, או בפתח תקווה או בערד? מה פתאום תל אביב על תרבותה ותת-תרבותה והשלכותיהן צריכה לככב בכל ספר ואם היא איננה – אז "נפח הספרות העברית נחרץ"? לזה התכוונתי ב'סובייקטיביות'. ולבד מזאת, אני מתייחסת לדברים שאתה כתבת ולא מנופפת לך כמו בתגובתך הקודמת לדברי, בתיאוריות שבהן הלעיטו אותנו חזור והלעט באוניברסיטה, וגם באינטרנט הן מופיעות למכביר, כך שכבר לא צריך אפילו לזוז מהבית בשבילן. גם אני ביליתי אי אילו שנים יפות באוניברסיטה – אבל מה זה שייך, אני לא אתחיל לתת לך שום הרצאות.
ובאשר לארסיות שבהערה שלך שדברי מבטאים את "הטיפשות והרשעות כאחת, את האידאולוגיות העכשוויות…" אז זה פשוט לא יפה, אריק. אני מניחה שלא נעים כשמבקרים אותך, אבל אני לא הורדתי שום כפפות ונשארתי, כך אני מקווה, בתחום הנימוס, גם אם אני מדברת ישר. אין פה טיפשות, גם רשעות אין פה, ולא נעים לי להגיד לך – אפילו אידיאולוגיות עכשוויות אין פה.
מה שיש פה זה ניסיון שתבין שני דברים: א. שביקורת זה לא מדע מדויק – אפילו מדע מדויק כבר לא כל כך מדויק, אז ביקורות ספרות על אחת כמה וכמה שלא.
ב. שכוחן של מילים הוא רב, ויש צורך בריסונן ובמחשבה רצינית כשמשתמשים בהן; זוכר? – החיים והמוות ביד הלשון – גם אם אתה צודק בדבריך ובעיתון של הבוקר אכן, כולנו יודעים, עוטפים דגים, והספרים – גם הטובים וגם הרעים – נשארים בתודעה הציבורית, לזמן קצוב, כזה או אחר – גם אם הביקורת היא לא הגורם היחיד לאורך ולאורח חייו של ספר, אני דווקא רוצה לקרוא את הביקורות המתפרסמות, גם את ביקורותיך שלך, ומה שאני עושה כאן הוא הערה על ההתנשאות שבביקורותיך, על האבסורד שברצון שלך שיהיה בספר מה שאין בו, כאילו שיש איזה מתכון 'נכון' או 'לא נכון' למה שצריך להיות בו – במקום להתייחס למה שכן יש בו; ואיך להתייחס.
ואני מניחה שבכל זאת תרצה לומר את המילה האחרונה – אז בבקשה:
It’s all yours!
בברכת חג שמח,
א.ל.
א. אכן, נסחפתי בלהט הויכוח ועמדתי לערוך את עצמי ולהשמיט את המילים "טפשות ורשעות" אך הקדמת אותי בתגובתך. קבלי את התנצלותי.
ב. ה"לדעתי", שהזכרתי, היא מילה המרחפת מעל הטקסט, כפי שאמרתי, ולא צריך לאומרה כל פעם, היא מובנת מאליה.
ג. אינני בטוח שאת נשארת בגבול הנימוס בתגובות הקודמות שלך (בנוסח: "צריך להעמיד במקום את המבקרים וכד'"), אולם בתגובה הזו אכן השתנה הטון שלך ואני מקבל על עצמי לשנות אותו גם כן.
ד. עם זאת, אינני בטוח שהבנת את מה שניסיתי לומר בביקורתי על גרוסמן – החיובית מאד בבסיסה, דבר שמשום מה לא מצליח להתבטא בהתייחסותך. בביקורתי ניסיתי להתבונן לרגע במערכת הזו המכונה "ספרות ישראלית" ולהצביע על שטחים מתים קריטיים שיש בה, בייחוד אצל סופריה הייצוגיים. זו, בעיניי, טענה סופר לגיטימית וכלל לא אלימה ולא היה לי מובן על מה יצא הקצף בדיוק. יש לי, היו לי, אולי עוד יהיו לי, טיעונים וביקורות אחרים, חריפים בהרבה, שמצדיקים קציפה. לכן חשדתי, שלא בצדק כמדומה, שאת תופסת טרמפ על הביקורת של גרוסמן על מנת להיפרע על עניין אחר….
ועם זאת, בואי ונסכים לא להסכים, נשתה יחדיו, כל אחד בביתו, משהו קר(:
ואאחל לך מועדים לשמחה
אריק,
למען הסר ספק או בלבול, א"ל איננה אני. אני נוהגת (!) לחתום (!!) בכינוי המלא (!!!) שלי.
גם כי עד שהתפייסנו (אף אחד כבר לא משתמש במילה הזאת היום, נכון? כולם רק "משלימים" עם המצב), וגם כי הלאות, הלאות.
לדעתי, הטעות שלך (גלסנר) היא שאת הטענה המעניינת לכשעצמה על חוסר הנכונות או הרצון של הטנורים הגדולים לספר את הסיפור המאז'ורי שירבבת במקום הלא נכון. ואסביר: לו היית מייחד לטענה זו רשימה ומתייחס ברשימה זו לספרו של גרוסמן כדוגמא אחת מני כמה, אז זה היה לדעתי במקום. אולם, כשאתה בא לבקר ספר ספציפי, עליך לכבד את הבחירה/הרצון/הדחף הסיפורי של המספר, ולא לטעון כנגדו על החשיבות הפחותה שבנושאו. חוץ מזה, אני חושב שהמאז'וריות הזו נפרטת לפי דורות. הישראליות של גרוסמן אינה הישראליות שלך, והסיפור העיקרי שלו ושל בני דורו ומגזרו כן מתקיים בספרו, ועל כך יעידו הרבה שאמרו כי הספר עורר בהם משהו עמוק.
אילזה, יקירתי, לרגע לא חשדתי.
איך אפשר? אחרי שנפלנו בכזו דרמטיות זה על כתפיה הוירטואליות (והחטובות!) של זו!
(:
לדוד – ייתכן. אבל יש כאן מנגנון פסיכולוגי מעניין, שנדמה לי שמוכר לחלקנו מחיינו היומיומיים. מתוך ביקורת ששמונים אחוז בה הם שבחים בוחרים אנשים להיעלב מהעשרים אחוזים שאינם…
ובכלל, אם יותר לי לומר משהו על עבודתי, בטח כבר מעייף לשמוע (בפרפרזה על קינגסלי איימיס, שאמר על ג'וליאן בארנס: שיסתום, שיסתום כבר עם הפלובר שלו! קצת שקט!): אני כותב על הספר את התחושות המעניינות, המחשבות העזות שהוא מעורר בי, בתקווה שהקוראים יחוו דרכי מה שהספר מנסה לחולל או מחולל כנגד כוונתו. לכן כתבתי מה שכתבתי.
אריק שלום, קראתי את הביקורת שלך בעניין, ואני מבקשת להסביר מדוע אני לא מסכימה איתה. לדעתי "סופר לאומי" זו המצאה של עיתונאים, ואין לה שום משמעות בעולם הכתיבה והספרות. גרוסמן לא הצהיר על כל יומרה להקיף בספרו את "הישראליות" למלוא היקפה, ובוודאי שאינו מחויב לכך עקב מעמדו בציבוריות הישראלית. רוב גיבורי ספרו הם אכן אנשי המעמד הבינוני, אשכנזים, משכילים, מבוססים כלכלית. בהחלט לא כולם, אברם אינו שייך לשכבה החברתית הזאת, אבל לא זו הנקודה. הבחירה לכתוב על משפחה מסוימת ועל האופן שבו המציאות הישראלית למעשה מפוררת אותה, איננה נראית לי כפגם ספרותי. היא יכולה להסביר מדוע קוראים מסוימים ירגישו מעורבות גדולה יותר בשעת הקריאה מקוראים אחרים, אך היא איננה יכולה להיחשב לאמת-מידה ראויה לבחינת איכותו של הספר.
אולי זה אינו המקום, אבל יש לי שאלה בעניין למשפט האחרון בספר – שלא הבנתי את משמעותו.
המשפט הוא, אם אינך זוכר, "כל כך דקה קליפת כדור הארץ".
מה משמעות המשפט בהקשר לספר?
אני מודה לך על התגובה ועל המחלוקת. במובן מסוים את, כמובן, צודקת. גרוסמן בחר להתמקד בסוג אנשים מסוים וזה בסדר גמור. לכאורה. וגם לא לכאורה.
אבל על כמה דברים אחלוק עלייך בכל זאת. ראשית, אולי לא בדיוק מחלוקת: אבל זווית הראיה שאני מבקש להכניס לדיון היא זווית ראיה מערכתית, ובמובן הזה אני חוסה תחת הכובע של "מבקר תרבות" ולא רק "מבקר ספרות" בהקשר הזה (וסליחה על הנפיחות המובנית במשפט האחרון) ומבחינה תרבותית מאלף לראות ואף צר לראות עד כמה הסופרים המרכזיים שלנו הם סקטוריאליים. זו תופעה שהלכה והתגברה בעשורים האחרונים משלל סיבות שתקצר היריעה כאן. אבל לדעתי חשוב להצביע על כך כי יש בסקטוריאליות הזו בכדי להחליש את המערכת הספרותית בארץ, שלי, בכל אופן, חשובה יוקרתה ומעמדה.
שנית, נראה לי שזו מעט היתממות , סלחי לי, במחילה, לחשוב ש"סופר לאומי" זו המצאה עיתונאית. הקריירה המפוארת של גרוסמן(מפוארת בצדק, הוא לא גנב מאיש מומדובר באדם מוכשר כשד אך בעל טוב לב לא שדי, חלילה, להערכתי) נבנתה על קליעה לנושאים המציקים לחברה הישראלית. ,הזמן הצהוב" העיסוק בשואה. כל אלה צמתים קריטיים בהווייה הישראלית של שנות השמונים. גם ברומן הזה – שוב, רומן מרשים – יש כוונה ברורה לעסוק במציאות הישרלית הטוטלית, וניסיתי להצביע בביקורתי על החולשה של הניסיון הזה בצד הצלחותיו. .
ראי, אם תורשה לי הפלגה פראית: דוסטוייבסקי בביקורתו על "אנה קרנינה" טען שטולסטוי יצר רומן גאוני אבל של מעמד שוקע, מעמד בעלי האחוזות ברוסיה, ורומן שעוסק במשפחה, מוסד בשקיעה גם הוא, המשיך וטען דוסטוייבסקי, ולכן במובן מסוים "אנה קרנינה" איננה רלוונטית למה שקורה היום, טען דוסטוייבסקי ב"יומנו של סופר", ברוסיה. "אנה קרנינה" תעמוד לנצח (ר"ל כל עוד אנשים יקראו ספרות) אבל דוסטוייבסקי צדק גם צדק בפרספקטיבה היסטורית (וכמובן הרבה יותר משגרוסמן, עם כל הכבוד, אינו טולסטוי, אני אינני דוסטוייבסקי).
ושוב, אני מודה לך על המחלוקת.
לחג', השאלתי את העותק שלי כך שרק כשיחזור אלי אוכל לעיין ולנסות להתייחס. אנסה לזכור
אריק, תודה על התגובה-לתגובה. מצאתי טעם בדברים שלך. כאבחנה תרבותית על הספרות שלנו, נדמה לי שאתה צודק. אשר לגרוסמן, אחזור על עצמי ואומר שלא מצאתי אצלו יומרות לתיאור טוטאלי של ההוויה הישראלית, דבר שממילא אינו אפשרי כלל, להערכתי. לדעתי הוא ביקש להראות, דרך סיפורה של משפחה אחת, את האופן שבו המציאות הלאומית, בעיקר הצבאית, חודרת אל תחום הפרט באופן שלא ניתן למנוע אותו ולהימלט ממנו. חודרת ומערערת, מעמידה אותנו מול קונפליקטים עזים. והוא עשה זאת, כפי שגם אתה כתבת, בווירטואוזיות לשונית ובתבונה אנושית עילאיים. מצאתי את הספר מרתק ומענג לקריאה, אף שמבחינות מסוימות הרגשתי מרוחקת מן ההוויה שהוא מתאר. דווקא משום כך הביקורת שלך מצאה הד בלבי.
מסכים עם שאר המגיבים, ובאמת ביקורת מעניינת. אבל אני לא כמוהם לא מענויין בדיון על המשבר הישראלי-ערבי, אלא רק במענה לשאלה- האם מלבד האג'נדה שלספר, יש בספר החדש של גרוסמן גם עלילה כלשהי? פשוט אני מעוניין לקרוא אותו מעצם היותו של גרוסמן, אך יהיה חבל לי לקרוא 633 עמ' ולהתאכזב. אם כך- האם הספר שווה קריאה סתם כספר מאוד טוב?
כן. הספר בהחלט סוחף בעיקרו, מבחינה סיפורית, עם כמה "בטנים" זניחות יחסית..
אם להניח לרגע בצד את אפשרות השכול שמרחפת מעל הגיבורים, עיקר הדברים בספר הוא כזה, שהבנים יפים, ויש שפעת נעורים, וחברות אמיצה, ואהבת הארץ והשפה, ובקיצור מצטיירת מהספר תמונה שמה לעשות, אין לה כיסוי כרגע במציאות. "אין לה כיסוי" מהבחינה הזאת שהיא אולי נכונה עבור ציבור מסוים, שהמחבר כנראה משתייך אליו, אך היא בהחלט אינה ליבה או עיקרה של ההוויה הישראלית, לא עכשיו. כאשר סופר כל-כך מרכזי נותן לתמונה כזו כיסוי בְּפרוזה שלו, שמוכתרת מאוד מהר ככזו שנוגעת בלב הישראליות, זה גורר פקפוק, אולי גם ריחוק, הן ממנו ובוודאי מאדוני הספרות הקלים-להכתיר. זה לא עיקר הבעיה בספר, בעיניי, אבל מזה נוח לי לצאת…
כי זה די קרוב לעיקר, והעיקר, בעיניי, הוא שגרוסמן, נו… מחטיא את העיקר. זו לפחות ההרגשה שלי, והיא מגיעה, אולי, מאותו מקום (או לפחות אזור) שממנו מגיעה הביקורת שלך, אשר בהקשר של מרכז הכובד שיש – או צריך להיות – לספר העוסק בישראליות כרגע, היא בעיניי מאוד נכונה. ואנסה לומר זאת לפי ראייתי:
אם בישראליות רוצה הספר לעסוק, בלב הישראליות שקיימים בו חוויות השכול, הצבא, השמאל, הסכסכוך… אז חסר בו ה[לצורך העניין אקרא לזה, שרירותית, ותיכף אסביר]צד אפל. זו אולי תמצית ההסתייגות שלי, שאין צד אפל. ולא האפל-ממשלה, אפל-מלחמה, אפל-שכול, אפל-שבי-מצרי או אפל-מציאות-הקיום-בישראל, אלא האפל שחדור – חייב להיות חדור! – במערך החיים והנפש של הדמויות בספר, כלומר במערך החיים והנפש של האנשים כאן, ושמאפשר לממשלה, ולמלחמה, ולשכול, להתקיים ולשגשג כך כפי שהם משגשגים, בישראל. כי משהו אתנו לא בסדר, וזה מה שהספרות צריכה לחקור. ארדד את זה לכדי כך: בעיניי, לכתוב כיצד המציאות הישראלית משבשת את חיינו זה דבר אחד (את זה גרוסמן עושה היטב; אני מסכימה עם תמר), אבל הרבה יותר דחוף לשאול מה בנו משבש כך את המציאות הישראלית. כי המציאות הישראלית היא אינה 'גורל', אלא דבר הולך ומתהווה שאנו אחראים לו. אל אזור השאלות הזה גרוסמן, להבנתי, לא מצליח להעמיק. ואגב, מנקודת המבט הזאת, התביעה שלך לעיסוק בהון, למשל, או בתל-אביב, או בטלוויזיה, תביעה שנתפרשה כתביעה לעיסוק 'בדבר אחר' (ובפירושה זה היא נוחה לביקורת כמו זו שהטיחה א.ל.) היא – להבנתי, ותרגיש חופשי לדחוף אותי מקוי המחשבה שלך – תביעה להבנה מעמיקה (גם) של השכול בהקשריו הבלתי-נמנעים, ובין היתר בהקשרו להון ולתרבות ההולכת ומִשתנה (התאפקתי!:)). לכן ההערה שלך לגיטימית בעיניי לא רק כשהיא באה מפי מבקר תרבות, אלא גם כשהיא באה מפי מבקר ספרות. הזכרת את איאן מקיואן – וזו השוואה טובה שאתנפל עליה גם כן: מקיואן – שלדעתי מעמיק, יסודי ובלתי-מתפשר הרבה יותר מגרוסמן – מנסה, ב'שבת', בהצלחה, אם כי חלקית, להבין את המנגנונים. לא את המנגנונים של הפחד, הצער והכאב שלאחר מעשה, או למצער לקראת מעשה, אלא את המנגנונים שמייצרים אותנו כפרטים שאנחנו, בחברה מערבית כשלנו, שהיא די דומה בסך הכול. את המנגנונים שמאפשרים לאדם – למרות הסכנה הברורה לו ולמשפחתו – להמשך להתנהל בחייו הפרטיים-ציבוריים, אבל להכחיש את הציבורי עד רגע האמת; את אותם מנגנונים שהם מורכבים וסבוכים הרבה יותר מהלחם והשעשועים המסורתיים, אבל הם ללא ספק פיתוח שלהם.
בגלל המעורבות של אסתי בדיון הזה, ולאור חיבתה לכריכות, אני אנסה להסביר את עצמי בעזרת כריכת הספר של 'שבת': הדמות בציור שם מתהלכת, בתוך הסערה הגדולה, תחת מטריה שמספקת שמש – מזג אוויר פרטי; וזו דמות שנוחה להתעלם מההשתוללות סביבה. מקיואן ניסה להסביר את המטריה הזאת, גרוסמן לא: הוא רק תאר את הפחד של הדמות להירטב. לא אמר דבר על המנגנונים שהביאו אותנו לנקודה הזו והשאירו אותנו בה, (לפחות לא מעבר לניסיון להאיר את הסכסוך דרך מערכת היחסים בין סמי ואורה), ובטח לא נתן את הדעת למנגנונים שסילפו את אהבת הארץ, או מחקו אותה, ושאת השכול הפכו לשגרה בלתי-מוסברת, ברורה מאליה, לגיטימית ובלתי-נמנעת כמו שחיתות, אבל עדיין פחות מעניינת מהישרדות. (אלו, אגב, כנראה, ולדעתי, גם אותם מנגנונים שהפכו את הספרות לבמה יחידה שעליה אפשר לשיר את שירת הברבור של גיבורים כמו אלו של גרוסמן, אבל נניח לזה). מהבחינות האלו, גרוסמן לדעתי פספס. אולי, קצת, טיפ-טיפה, נרמזת איזו אשמה של אורה, שלי, שלך, אבל היא כל-כך מהוססת ומעורפלת, בהחלט אינה יסודית.
אז למרות ההבטחה של מנחם פרי (לדעתי, הכול לדעתי) הספר, על אף מעלותיו, אינו כה מופתי, ובכלל – אני סבורה שמהר מדי ניסו מבקריו לדחוף אותו אל ראש גבעת הספרות הישראלית, ולא בהכרח בטובתו. החשיבות שמנסים לייחס לו היא חשיבות שיכולה להתברר רק במהלך שנים, בטח ובטח בהתחשב במסעות היח"צ הכה יסודיים שמלווים אותו. מכל מקום, ספקטרום של תחושות, אמרת, וזה כמובן נכון, כי הספר מסעיר, והוא רהוט וקולח מאוד, ושובר לב לעיתים. אבל גם בעניין פסקאותיו היפות אני סבורה שיש בו יותר מדי פגמים מכדי להתעלם, ושאפילו פניניו המפורסמות של גרוסמן (מחיה השפה? יחד עם אליעזר ומרגול?) לעיתים קרובות מדי מופרכות ותלושות (עמוד 262: "אפילו אם הלשון שלי תתגלגל ותתענבל עליו, אמרה אורה באגביות גמורה…" – באיזו אגביות אישה אומרת, במהלך סקס, "תתענבל עליו" ומתייחסת לאיבר המין? זו דוגמא אחת, מני רבות לדעתי, לשעשועי לשון נעדרי איפוק, גחמתיים, שהיו צריכים, לדעתי, להישאר על רצפת חדר העריכה, וזו פעם אחרונה שאני אומרת 'לדעתי'!, (המגיבים כאן הכניסו אותי להיסטריה ואני אפילו לא 'מבקרת ספרות' שצריכה דעה)
טוב, אני אעצור כאן שרירותית, כי אם זה לא יהיה שרירותי אני אמשיך לעד… הארכתי מאוד בדברים, זה קורה לי לעיתים, אבל-אבל רק עם רשימות שמאלצות אותי לחשוב הרבה, וזה סוג של התנצלות (חסרת ערך כי אני לוחצת על 'שיגור' בדעה צלולה…)
קראתי בעניין רב את דברייך.
בהמשך להם, אני חושב שעל מנת לחלץ מתוך המציאות הישראלית והמערבית – ועוד במציאות המדיאלית העוינת את האות הכתובה – יצירה נוקבת עד השתין, צריך עוצמות וכשרון אדירים. לולי הייתה לנו למופת הספרות האנגלו-סקסית בשיאיה במחצית השנייה של המאה ה – 20, ספק אם היה תקווה לכך.
אני אופטימית 🙂
תודה על תגובתך. יש משהו בדבריך. עם זאת, "סיפור על אהבה וחושך" של עוז, כספר הנכתב גם הוא כתגובה ל – 2000 והלאה, האינתיפאדה השנייה, הוא בעל חשיבות מעט רבה יותר מהרומן של גרוסמן, כי הוא הבין שצריך לחזור אחורנית ולנסות להבין מה אנחנו עושים כאן בכלל במזרח התיכון. גרוסמן מתמקד במה שהסכסוך עושה לנו (ועושה את זה בגדלות) לא בשורשים. אבל, שוב, זה ספר בעל ערך רב, ספרו של גרוסמן, איני כופר בכך.
אבל עדיין, עדיין, תן לי לומר עוד משהו. העניינים הכלכליים חברתיים תרבותיים מלווים את המציאות הישראלית באופיים הנוכחי מאמצע שנות השמונים לכל המאוחר. הסופרת המשמעותית היחידה שניסתה להתמודד אתם היא אורלי קסטל בלום. והיא עושה את זה, עשתה זאת, בכישרון עצום אבל ללא עמדה מוראלית כזו או אחרת. וזו חולשתה הגדולה. הספרות הישראלית כמערכת לא התמודדה עדיין עם שינוי פניה של ישראל בשלושת העשורים האחרונים. לא "המהפל", איתו התמודדו יותר מדי. עם עצם זה שהפוליטיקה הפכה כפופה לכלכלה ולחרושת התרבות. עם הגלובליזציה התרבותית כלכלית חברתית. לא קם סופר שהתמודד עם התופעות הללו ואני מקווה, אם כי מסופק, אם יקום. כלומר, סופר גדול באמת, לא שמעון או לוי שכותב סיפורים יפים, עדינים ו"חתרניים", לתרבות וספרות של הארץ, נניח.
אהבתי את הביקורת אבל יש לי הרגשה שאתה קצת מסוייג ושנהגת באיפוק יחסי כנראה כמו רוב המבקרים שנגשו לספר
ליעל התגובה שלך היא מהדברים המעניינים שנאמרו על הספר.
רעיון מעניין אליו שמתי לב תוך כדי קריאת הספר הוא הקשר בין האדם לסיפור חייו. והרי על זה כל הספר. אנשים מספרים. על עצמם. על אחרים. כדי להחיות ולהיקשר. להתעלות באמצעות הסיפור מעל החיים ואולי אף מעל המוות. כשאברם מעביר את רגעיו האחרונים במעוז, הוא מספר את סיפור חייו. משתף בכמיהות וזכרונות. לאחר מכן, הוא נשבה ואלה למעשה היו מילותיו האחרונות. את המילים הללו. שבהם גנוז, כביכול, כח חייו של אברם, שומע אילן ושומר על זה בסוד. בהמשך הוא יעביר את זה לאורה שרגע לאחר שמיעת הסיפור תלד את עופר. ולעופר גם יהיה סיפור חיים משלו, את הסיפור הזה היא כבר תספר לאברם. כך ששניהם ידעו את הסיפור. שניהם יזכרו אותו כך שלעולם לא ייפגע. גם אם פיסית יקרה לו משהו, גם אם עופר יחזור אחרת, הרי שעופר של פעם טבוע כעת בזכרונם. עופר לעולם לא ימות, הוא יחייה דרך הסיפור בדיוק כמו שאביו אברם ניצל ואף חזר לעצמו (חלקית) בזכות סיפורו שלו..
ועוד דבר קטן, אני לא מכיר את גרוסמן באופן אישי אבל מעניין לראות את הקשר בינו לבין אברם (שניהם שירתו במודיעין, שניהם עסקו בכתיבת תסכיתים) ובין עופר ואדם לשני בניו של גרוסמן ששירתו כמו גיבורי הספר בשיריון.. נוצר הרושם שגרוסמן גם ברח מבשורה..
תגובות יתקבלו בברכה
דויד
לקורא,
אינני חושב שנהגתי באיפוק. התפעלותי מחלקים בספר היא כנה, כמו גם הסתייגותי המסוימת מדברים אחרים.
לדוד – התובנה לגבי הסיפור כהנצחה נכונה ויפה.
ולגבי הדמיון בין גרוסמן לאברם, נדמה שיש רגליים לסברתך.
תודה על בקורתך. רציתי לשאול: ההבחנה שלך שההתיחסות למרכז או לחוויה המרכזית שהיתה צ"ל בספר ואיננה, זו תגובה על הקפיטליזם החדש שהשתלט על ישראל- אין לי ספק שאתה רואה זאת מתוך הטכסט עצמו, ולא כמו שהבינו כאן, כופה כביכול את תפיסתך על הטכסט. האם תוכל להסביר בקצרה מה בטכסט של גרוסמן מראה שזו החוויה השלטת (המכוננת. שהטכסט נעדר התיחסות אליה. תודה.
לאריק,
לא קראתי את ספרו של גרוסמן. ברצוני להתייחס להבחנתך, לפיה: "אותה אידיאולוגיה שנוצרה לשרת את הכלכלה, זו שמטיפה לאינדיבידואליזם קיצוני, מאלילה את התחרות, ממיינת בני אדם לפי מידת פרסומם, מטמטמת אותם באמצעות המדיה הטלביזיונית – הם החוויה המכוננת". בעיני יש כאן בלבול בין סיבה ומסובב: מוות, בעיני, הוא הציר סביבו סובבת החוויה האנושית. כל שאר התופעות הן ביטוי מסוים להתמודדות כזאת או אחרת עם ציר זה. לכן, גם 'אידיאולוגיה' אינה אלא תגובה לאימת מוות; אם היא הומניסטית, היא תגובה אדפטיבית, בריאה נפשית. אם היא מטיפה לאינדיבידואליזם קיצוני, היא תגובה פתולוגית, ניסיון נואל להכחיש את הסופיות ואת אובדניו של אדם, הנמנעים והבלתי נמנעים, בעבר, בהווה ובעתיד.
אם מתבוננים בכך מפריזמה כזאת (והאקזיסטנציאליסטים ייסדו זרם חשיבה וספרות על הנחה זאת), קל לפענח כל מיני תופעות. בתחום הצרכנות והעושר החומרי, ניתן לראות, למשל, כיצד טייקון הנשוי לאחת מעשירות הארץ, בנופלו למשכב, מתנהג כתינוק בן יומו ומטריד מינית את המטפלת (אני יוצא מנקודת הנחה שהסיפור מוכר דיו גם בלי ציון שמות; זה הגבול שבו רכילות הופכת לסיפור המלמד משהו על החיים). ניתן גם להבין למשל מדוע אדם העומד בפני אובדן מבצע לפתע רכישות תמוהות ומיותרות בהון עתק.
לכן איני מסכים עם ההנחה המבוטאת בפסקה המצוטטת לעיל.
לגבי יתר הדברים הנכוחים, אין לי אלא להוסיף ברכת 'שכוייח' לאריק גלסנר על היושרה והעומק.
פטפטת מנגסת שמתשרעת על 630 עמדים.
התחלתי לקרוא את הספר
דילגתי על כמה עמודים
ושוב חזרתי לקרוא
משעממם, טרחני, ארוך מדי , קשה לשמור על הקשר בין הדמויות
הפסקתי לקרוא בו
ארכיטקט (דויד גרוסמן) בנה בנין (עלילה) ארץ ישראלית כנה ונוגעת. רק מה כשסיים,החליט לקשט את הבית במיני עיטורים ופיתוחים, עד שעלה בידיו להסתיר את הבנין כולו. העיטורים (חידושים לשוניים ואלסטיות לשונית)
יפים ככל שיהיו, הצליחו להסתיר לחלוטין את יופיו של הבנין, כך שאני הקורא ההדיוט המחפש להתענג על ספר משובח מצאתי את עצמי נאבק קשות בספר עמוד אחר עמוד, עד שלבסוף לגביי "אשה בורחת מבשורה" הפך ל"גבר בורח מקריאה".נקודה
בהתחלה הביקורת אכן עונה יפה לספר – מצד אחד הוא אכן מכיל כמה הברקות ומאוד מהנה, לפחות בהתחלה שלו, מצד שני – ההתפלפלויות הספרותיות של דויד גרוסמן מתישות נורא.
אבל הביקורת – מי אמר שדויד גרוסמן ניסה לקחת בעלות על הישראליות כולה? בעיניי הוא בעיקר עוטף את חווית השכול, והמלחמה הבלתי פוסקת במדינת ישראל. בדיוק כמו שב'עיין ערך האהבה' הוא עוטף את חוויות הדור שני לניצולי שואה בישראל, וב'מישהו לרוץ איתו' הוא פונה בצורה יפה לנוער. בקיצור, נא לא להכניס לגרוסמן לפה מלים שהוא לא אמר…
לדוד גרוסמן היה נושא מצוין ותחושות בטן מוצדקות בכתיבת "אשה בורחת מבשורה", אלא שהתשפוכת המילולית, האובססיה עם מלים, הגודש, הופכות את הקריאה לשעמום ולעינוי. לעתים יש תחושה שגרוסמן לועג לעצמו באמצעות דמויותיו ועיסוקן בלהטוטי לשון. קשה לי להתחבר אל גרוסמן בכלל, לא רק ברומאן זה, בשל מה שנראה לי כברברת. להטוטי לשון אינם עושים ספרות גדולה.
. אריק, למקרא המאמר שלך מתעוררת תחושה שלא לספר הזה ייחלת, אלא לאיזו פנורמה מאוזנת של ההוויה המקומית, משהו שיש בו גם וגם: גם שביל ישראל וגם צביקה פיק. אבל, מה לעשות, לא זאת היתה כוונת המשורר (או המבשר), וספרות – בניגוד לעיתונות – יש לשפוט בראש ובראשונה על פי כוונותיה.
אמנם קראתי באיחור, אך הבחנתך לגבי קוצר חשיבתו של השמאל הישראלי נכונה.
סיימתי לקרוא ספר אחר של גרוסמן, חוויתי חוויה עילאית ומרגשת, ורציתי לקרוא מה יש למבקר המועדף עליי לומר על הסופר. גיגלתי ומצאתי את הביקורת הזאת, לספר שקראתי לפני כמה שנים, ורציתי לכתוב שכתמיד הם מעוררי מחשבה, וכתמיד אני מזדהה לחלוטין עם דבריך.
הספר הארוך היחידי שאי פעם קראתי ואקרא. מאוד אהבתי. הכתיבה מאוד ייחודית ומהנה. אימצתי חלק מהמילים מהספר לשימוש יומימי, כמו "בין, לבין, לבין". באמצע הספר, הכתיבה משתנה, וזה מרגיש באמת כמו ספר אחר. נימה אחרת. הספר נאמר לי עושה סיוטים (היו לי גם).
הדבר היחידי שצורם לי זה שצריך "להיאבק" בכלב, באחת הסצנות, הם נקלעים לעימות עם כלבים משוטטים, אני לא יודע, אני מסתובב בירושלים תמיד בלילות ורואה הרבה פעמים להקות כלבים נודדות, הם אף פעם לא התקרבו אליי, ובטח ובטח לא פתחו בעימות. קשה לי לדמיין על לגרום נזק לכלב, זהו חברו הטוב של האדם, אם לא היחיד.
טרקבאקים
[…] דבר-מה אחר, או חלילה ישמרנו, לסתור את הדברים. (התבוננו בעצמכם כמה 'טוב' היה להשתייך לאלה שעיקמו אפם […]
[…] דבר-מה אחר, או חלילה ישמרנו, לסתור את הדברים. (התבוננו בעצמכם כמה 'טוב' היה להשתייך לאלה שעיקמו אפם האריסטוקרטי […]