בעיניי, ההתמודדות הספרותית החשובה ביותר בעת הזאת, או ליתר דיוק ההתמודדות החשובה ביותר שניצבת בפני סוגת הרומן בזמן הזה (הרומן, שהפך כיום לז'אנר ספרותי כמעט מונופוליסטי, ולא במקרה), היא עם אידיאת "ההצלחה". לאורך תולדות הרומן – חמש מאות שנה בקירוב – ניתן לאתר מוקדים משתנים של עניין שהעסיקו אותו. למשל, במאה ה – 19, התמקד הרומן בעליית הבורגנות (מבלזאק עד תומס מאן); בין שתי מלחמת העולם ולאחריהן התמקד הרומן ביחיד המתנער מאשליות ונחמות אידיאולוגיות, ביחיד הלכוד באידיאולוגיות גדולות (קפקא, מוסיל, סלין, סארטר, קאמי). כמובן, אלה הכללות גסות מאד אבל יש בהן מידה של אמת.
כיום, בעידן "קץ האידיאולוגיה" ו"קץ ההיסטוריה", ובהיוותר על כנה אידיאולוגיה בולטת אחת, הקפיטליזם, אם יש מוקד רעיוני בולט לרומן, או מוקד שראוי שיבלוט, הרי הוא מצוי בהתמודדות עם האידיאולוגיה הזו ובשורת הגאולה שהיא נושאת בכנפיה. כי הקפיטליזם אינו רק שיטה כלכלית, שניצחה בנוק-אאוט מרשים לקראת סוף המאה ה – 20. הוא גם האמונה הדתית הויטלית ביותר בתחילת המאה ה – 21. הקפיטליזם הפך לתפיסה דתית שמבשרת את האפשרות לגאולה בעולם הזה (כלומר, בפרפראזה על מאקס וובר: פרוטסטנטיות פלוס הדוניזם מינוס האמונה באלוהים). בצלה של "ההצלחה" הקפיטליסטית החומרית, כל הכישורים והמיומנויות האנושיים שאינם תורמים ל"הצלחה", אינם מקבלים רק יחס מבטל כלא-מועילים, אלא גם הופכים להיות מגונים מוסרית. ה"לא פרקטי" הופך להיות ה"רע". הכשרון לעשות כסף – כשרון, שעל כל גווניו וגילומיו, אין לו כשלעצמו עליונות א-פריורית, "מטאפיסית", על פני כל כשרון אחר, מהיכולת לצייר אבסטרקט עד ליכולת לנהל סמול-טוק או לרוץ מרתון – הפך ל"virtue", לתכונה הנעלה המוסרית של הזמנים שבהם אנו חיים.
הסופר שתפס בנבואיות את הקפיטליזם כ"דת" חדשה, הוא סופר שמינויו לנביא הפך למינוי של קבע במאה ה – 20. אולם אם דוסטוייבסקי ניבא את הרסנותם של הניהיליזם והקנאות-האידיאולוגית האירופאיים, כלומר ההרסנות של הפשיזם והקומוניזם (בהתאמה ובכיאסטיות), ביצירותיו המרכזיות, התמודדותו עם "ההצלחה" הקפיטליסטית זכתה למקום צנוע יותר. ביצירה מינורית, "רשימות חורף על רשמי קיץ", בעקבות ביקור חפוז בלונדון האימפריאלית והמשגשגת, כתב דוסטוייבסקי כך: "כאן תכיר ברעיון נפילי, תחוש שכבר הושג איזה הישג, שכאן הניצחון, כאן ההדר! תתחיל אפילו לחשוש ממשהו. ככל שתהיה עצמאי באופייך משהו יתחיל להחריד אותך. 'הייתכן שזהו, לאמיתו של דבר, האידיאל שהוגשם?' תחשוב לך. 'האם לא כאן הוא סוף הדרך? האם לא ניאלץ, באמת, לקבל זאת כאמת המוחלטת ולהיאלם סופית?'. וכל זה כה שכור ניצחון, כה מנצח וגאה, עד שמתחיל להחניק את נשמתך". התקפתו של דוסטוייבסקי על הקפיטליזם האנגלי ניתנת מנקודת מבט מפתיעה. דוסטוייבסקי מבקר את "השיטה" הקפיטליסטית על עצם מושלמותה! בתימה, שיפתח ביצירת המופת "כתבים מן המחתרת", דוסטוייבסקי חושף ומבאר את אחת התכונות האנושיות המביכות ביותר: חוסר היכולת ואף הרצון של המין האנושי לחיות במציאות אוטופית, של "קץ ההיסטוריה".
בעידן שלנו, היצירות המתמודדות עם אידיאת "ההצלחה", המראות את האשליה שטמונה בה ומצביעות על מגבלותיה, או אף אלה שלא מבקרות אותה אלא רק מנתחות אותה או מקוננות בעמקות על שלטונה בלי לחשוב שיש לה תחליף, הן היצירות המעניינות ביותר לטעמי.
ויש כאן ניואנס חשוב. כי אידיאת "ההצלחה" החומרית מאיימת על הספרות באופן ספציפי. ראשית, ספרות כמעט תמיד עוסקת בחוסר, בהיעדר, במצוקה, בהפסד. איך העיר פעם בחריפות-לא-עמוקה מבקר ספרות ישראלי אחד: "'סוף דבר' הוא רומן גדול, אבל אם הגיבור המיוסר שלו היה לוקח פרוזק לא היה מה לכתוב עליו". נוסף על כך: החזון המשיחי של הקפיטליזם, המציע גאולה חומרית בעולם הזה, מאיים על הערך שבפעילות רוחנית פר-סה .
בין הסופרים הבולטים בזמננו המתמקדים באידיאת "ההצלחה" ניתן למנות את הסופר הגרמני המצוין, איש "קבוצת 47", מרטין ולזר. שניים מהרומנים שלו, שתורגמו לעברית כבר מזמן, "סוס בורח" ו"עבודת הנפש", מתמקדים ביחסים בין "מצליחים" ל"ללא מצליחים" ("עבודת הנפש", למשל, מתמקד בעולמו של נהג של מיליונר גרמני). הפילוסופיה המרשימה של ולזר הומניסטית ומנסה הן לחשוף את הרעיעות בבסיס "הצלחתם" של "המצליחנים" והן לבסס עמדה קיומית גאה של ה"לא-מצליחים". מרטין איימיס, כנראה הסופר הבריטי הגדול של תקופתנו, מתמקד גם הוא בסוגייה ההצלחה (לרומן אחד שלו, שטרם תורגם, כמו מרבית הרומנים שלו, הוא קרא פשוט "success"). מישל וולבק אינו מבקר את "ההצלחה", כי הוא לא באמת סבור שלעידן ההיסטורי שאנו מצויים בו יש סדר מטאפיסי תחליפי. אבל מה שמרשים במיוחד ב"אפשרות של אי", הרומן האחרון של וולבק – רומן עתיר פגמים, שגיבורו, קומיקאי מצליח שעשה את הונו, להפתעתו-הוא, מהצבעה על חוליי התרבות העכשווית הגלויים לכל, הוא שרטוט אוטוביוגרפי של הסופר – הוא חוסר המנוח שמאפיין את הגיבור למרות הצלחתו (בכך, הרומן חושף שוולבק הוא סופר אמת,כלומר אדם שנותר חסר מנוח ללא קשר להצלחתו הפנומנלית). בישראל, "מיקסי גריל", הרומן של יזהר הר-לב, שיצא לפני כשנתיים ולצערי לא קיבל מספיק תשומת לב, שעוסק בעולמו הקורס של איש פרסום מצליח, הוא, לאור האמור ולטעמי, מהרומנים הישראליים המעניינים של השנים באחרונות.
כמובן, שהתמודדות משמעותית עם אידיאת "ההצלחה" מצריכה חוסן מוסרי פנימי יקר-מציאות. מוראליזם סובסטאנטיבי כזה הוא בדיוק מה שלא קיים ברומן "הספר הזה יציל את חייך" של הסופרת האמריקאית בת זמננו א.מ. הולמס (ספריית "מעריב"; תרגמה יפה דפנה לוי). הכוונה של הסופרת לעסוק ב"אנשים שיש להם הכל" ברורה אבל הטיפול בנושא לא אמין ומזויף ואי האמינות והזיוף חמורים שבעתיים דווקא בגלל הנושא האקוטי. הגיבור, ריצ'רד נובק, קרייריסט עשיר מלוס אנג'לס, לוקה בתחילת הרומן בהתקף חרדה ומגלה שהוא חי חיים נרקיסיסטיים, נעדרי אהבה. ברומן, שכתוב באופן קולח ומיומן ואינו נעדר שנינות וחדוות-סיפור, ימצא ריצ'רד דרכים לחזור לחיות חיים הרגשיים. הוא יתחבר עם מוכר דונאטס, עם תסריטאי מתבודד ומסתורי, וייצור קשר מחודש עם בנו. אולם הרומן זניח וזאת בגלל תשלובת של כמה סיבות עיקריות: 1. הטקסט לא ישר עם עצמו; הוא מוקסם מעושר וסלבריטאות למרות שהוא, כביכול, לועג לחשיבותם. 2. ה"שינוי" ו"התיקון" שריצ'רד עובר מתבצעים באופן מואץ וישיר מדי; הם לא מימטיים ולא מעודנים. 3. המפגש של ריצ'רד עם "פשוטי העם", שמלמד אותו מגע-אנושי מה הוא, דביק וסנטימנטלי, כמו גם הפיוס בינו לבין בנו, למרות הציניות שהרומן מתעטף בה כדי לא להיחשד באותה סנטימנטליות.
מבקר חופשי 
תגובות
מעניין.
תיקון קטן: הספר האחרון של וולבק הוא לא 'אפשרות של אי' אלא 'המפה והטריטוריה'.
נגה, זה נכתב לפני שנים רבות