מבקר חופשי

התפרסם בשינויים במוסף הספרותי של "מעריב"

 

לפני כעשור, בגיליון אפריל 96' של המגזין האמריקאי הוותיק "הרפר'ז" (Harpers), פרסם ג'ונתן פראנזן מסה וידויית שעוררה סערה בעולם הספרות האמריקאי. פראנזן (יליד 1959) היה אז סופר צעיר, מחברם של שני רומנים, ולפני ההצלחה הגורפת של "התיקונים" (שיצא ב – 2001). העניין במסה גבר עם הצלחתו של "התיקונים", כי נדמה היה שבה הותוותה  תוכנית הרומן בד בבד עם התוויית הדרך לרומן האמריקאי בכללותו. המסה, בצד היותה מלאת כנות, פיכחון והתרוננות רטורית, מעוררת עניין רב למי שתוהה על תפקידו של הרומן בעולם הבתר-מודרני.

הכותרת למסה (בקובץ המסות מ – 2002  “How to be alone”) היא “Why Bother?”. לקוראי הספרות העברית, הכותרת מזכירה את שירו המפורסם של יל"ג, מ – 1871, "למי אני עמל?" ("ולמי אני עמל(…) מי זה יודיעני/ אם לא האחרון במשוררי ציון הנני/ אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?!"). ברוך קורצווייל טען בכתביו שהמציאות היהודית של קיום ללא מדינה וללא לשון חיה בישרה את משבר הקיום של האדם המודרני בכלל "לפני שמשבר מקיף זה הגיע לתודעה בהירה ביצירות ספרותיות של עמים אחרים, שקיומם היה 'מוגן' יותר". ואכן, בהקשר שונה אמנם, התהייה של פראנזן על משמעות העשייה הספרותית כיום מזכירה את הפקפוק העצמי של כותבי העברית הראשונים בערכה של הכתיבה בשפה מתה. גם מבנה המסה מזכיר, במפתיע, מסה ברנרית טיפוסית שראשיתה ייאוש וסופה מעין "אף על פי כן".

 

הקדמה נצרכת: פראנזן מבטא במסתו את חוסר התוחלת של ז'אנר "הרומן החברתי". בכך מהווה המסה תשובה עקיפה למסה מפורסמת אחרת, של הסופר והעיתונאי תום וולף ("מדורת ההבלים"), שפורסמה גם היא מעל דפי הרפר'ז ב – 1989.

 

וולף מספר בפתיחת המסה שלו שהרעיון לכתוב רומן-ענק על ניו יורק ("מדורת ההבלים") קינן בראשו שנים ארוכות, והוא חשש שמישהו יקדים אותו. ניו יורק, על רבדיה החברתיים והתרבותיים, היא הרי תפוח גדול ומפתה מאין כמותו לנגיסתו של סופר אמביציוזי. אבל להפתעתו איש מהסופרים האמריקאיים לא לקח על עצמו את המשימה. הרתיעה הזו מוסברת על ידי וולף בשני אופנים: א. הסופרים האמריקאיים התרחקו מהריאליזם כי הבינו שהסיכויים שלהם מול העיתונות, הכתובה והאלקטרונית, אינם גדולים. ב. הרתיעה הוותיקה של האינטלקטואליים מה"לכלוך" שדורש הריאליזם. כך נוצרה בארצות הברית ספרות איזוטרית, "אבסורדית", "פנטסטית",  ובעיקר מנותקת, המתעסקת במדיום עצמו, או ספרות ריאליסטית "זעירה", שאינה עוסקת בחברה (וולף לא מזכיר את קארבר, אבל נראה שאליו, בין השאר, הוא מכוון).  

 

וולף טוען, בכוח שכנוע רב, שהריאליזם אינו עוד ז'אנר בפרוזה אלא הוא נשמת אפה של האמנות הזו. המציאות המודרנית אכן מורכבת יותר מבעבר, ולכן הסופר צריך להיות מתוחכם יותר, אבל ממש כמו בתקופה הגדולה של הרומן, במאה ה – 19, אם הספרות חפצת חיים – הכתיבה הריאליסטית החברתית חייבת לעמוד במרכז המערכת הספרותית. הבדלי "סטאטוס" אינם פחות חשובים כיום מהבדלי "המעמדות" של המאה ה – 19, וניתוחם בספרות יעניק לאמנות הזו זכות חיים מחודשת. ולצורך כתיבת הרומנים הללו, מדגיש וולף, הסופר צריך לפתח מיומנויות של עיתונאי.

 

פראנזן יוצא לכאורה נגד התפיסה הזו, אולם הספקות שלו עקרוניים הרבה יותר ונוגעים לספרות הבדיון בכלל.

 

"הייאוש שלי מהרומן האמריקאי", פותח פראנזן את הוידוי שלו, "התחיל ב – 1991", בעיצומה של מלחמת המפרץ הראשונה. שליטת הטלביזיה בדעת הקהל האמריקאית במלחמה החלה לפכח אותו בכל הנוגע לעתיד האמנות שהוא הקדיש עצמו אליה מנעוריו.

 

ביציאתו מהקולג', מספר פראנזן, היו לו רעיונות לרומן "לא מתפשר". גם מודל לרומן כזה היה לו, רומן "חתרני", ש"גבר" על האקטואליה, ועם זאת כבש לו קהל גדול – "מלכוד 22". לא שמתי לב, מודה פראנזן, לכך ששום רומן מאתגר לא התקרב מאז ספרו של הלר להשפעה עמוקה על התרבות.

את הרומן הראשון שלו, רומן על תמימותה של עיירה קטנה במערב התיכון, "העיר ה – 27", סיים פראנזן בגיל 28 וציפה בתמימות משלו לריאיונות שיחשפו את התימות הלטנטיות "החתרניות" שהסתתרו ברומן ושיתעמתו אתו על שנאתו לעירו, שנאה שתתגלה – בקול של "מי שאיבד את תמימותו", מעיר פראנזן בסרקאזם עצמי – כאהבה מסותרת.

 

ההתעניינות של התקשורת באוטוביוגרפיה שלי הפתיעה אותי, מספר פראנזן, וכך גם הכסף. אבל הפתיע אותו גם הכישלון של הרומן שלו "להזיז למישהו משהו". הוא ביקש לעורר פרובוקציה אבל קיבל "60 ביקורות בוואקום". ברומן השני כבר הטיל פראנזן את הביקורת החברתית שלו "כמו בקבוקי מולטוב", בגלוי, אבל שוב התגובה הציבורית הייתה "תעודה של A וB מהמבקרים, כסף הגון ודממה של אי-רלוונטיות". או אז הבין פראנזן ש"הכסף, ההייפ, התצלומים ב'ווג'" אינם רווחים שוליים של הסופר אלא הם "התנחומים של החברה להיותך חסר משמעות".

 

למה אני טורח לכתוב ספרים, שאל את עצמו פראנזן, כשאינני יכול להעמיד פנים שהמיינסטרים ישים לב לביקורת שבהם? ואילו קורא שיכול "לפצח" את "החתרנות" בספריי אינו זקוק להם? "מה מעיק על פורטנוי" היה הרומן האמריקאי הפרובוקטיבי האחרון ו"הבודליירים של היום הם אמני ההיפ-הופ".

 

אנשים קוראים פחות ופחות, ממשיך פראנזן, בגלל עליית המדיומים הויזואליים. המגזין "טיים" לא שם סופרים על שערו כבעבר אלא אם כן הם סטיפן קינג. סופר מכובד, מעיר פראנזן באיפוק, אבל הסיבה להופעתו על השער היא גודל החוזה שנחתם אתו. הדמיון הספרותי מפגר אחר הסיפורים המופיעים בתקשורת המודרנית, כפי שהבחין כבר פיליפ רות בראשית שנות הששים, ועבודת צוות בדויה וריאליסטית כמו "E.R.”  לא יכולה להיעשות ע"י סופר בודד. החדשות המתחדשות לבקרים על חיי הסלבריטאים מרווים את צמאונו של הקהל ל"סיפור" ואילו סופר המבקש לכתוב על נושא על-זמני יתקשה למצוא רפרנטים תרבותיים יציבים. פער נפער בין משך הפרוייקט למהירות של השינוי החברתי. וכשהתחלתי, למרות זאת, להכניס עוד ועוד מ"העולם" לרומן השלישי שלי, מתוודה פראנזן, הרגשתי שרוחב היריעה פוגע במורכבות של הדמויות.

 

מתחת לבעיות הגלויות הללו עומדות בעיות סמויות. ראשית, ספרים הם מוצר אנטיתטי לקפיטליזם; קלאסיקה אינה מוצר יקר, היא ניתנת לשימוש אינסופי ובלתי ניתנת לשיפור.

 

עקרוני בהרבה מכך: "המאה האמריקנית" חותרת לפרטיות אטומיסטית שתמנע את החיכוכים האנושיים ולכן "תדלג" על אינטראקציות אנושיות ודילמות מוסריות שהזינו באורח מסורתי את הרומן. הפרוזאק, האינטרנט, הפּרְבריזציה, הבידור הביתי מייתרים את הצורך בהצגת הקונפליקטים האנושיים בספרות. הקיום האנושי מושתת על "כאב" ותחושת חוסר. הדת והאמנות הן שיטות להתמודד עם "הכאב" הזה. אולם התרבות העכשווית מתוחכמת מספיק לשכנע אותנו שיש דרכים להימנע מ"הכאב". המדע תקף את המסתורין הדתי במאות האחרונות אולם רק לאחרונה "המדע המיושם", הטכנולוגיה, שינה את הקונטקסט בו ספרות נכתבת.

 

פראנזן סוקר את הדרכים שהוצעו להתמודדות עם המשבר. הסופרת האמריקאית פלאנרי אוקונור, למשל, דרשה מהרומן האמריקאי לעסוק ב"מקומי", שבו לא עוסקת המדיה הפופולרית. ואכן זה אופנתי לטעון, אומר פראנזן, שאין יותר "אמריקאי" היום אלא "אמריקאיים" (פראנזן משלב במסה תיאור סרקסטי של השיח הרב-תרבותי באוניברסיטאות האמריקאיות). אולם פראנזן רוצה להציל את "הרומן האמריקאי הגדול" מהגטאות הרב-תרבותיים והג'נדריאליים וגם מערער את תפיסת הזהויות המקומיות; תרבות הצריכה יוצרת האחדה הולכת וגוברת שמטשטשת אותן, משכנע פראנזן.

גם תפיסת הספרות כפעילות אצילית ואריסטוקרטית בעולם של "תרבות המונים" אינה גישה שמתאימה לפראנזן. האליטיזם הזה אינו הולם אותי ואני לא חושב שאחי, שאוהב את מייקל קריצ'טון, נחות ממני, הוא כותב. לבסוף, ה"התענגות" הלשונית הפוסט-סטרוקטורליסטית האופנתית, אומר פראנזן בלעג מר, לא מנחמת אותי. הסיבה שאני אוהב לקרוא היא קוהרנטית ותוכנית ולא אמורפית-לשונית כפי שמציע רולאן בארת.

 

סופרים, אומר פראנזן, לא אוהבים לדבר על "הקהל" ולא אוהבים את "מדעי החברה". ולכן היה לו מוזר שדווקא מדען ממדעי החברה שחקר את הקהל הקורא הוציא אותו מהייאוש העמוק והמשתק שנקלע אליו. שירלי ברייס הית', אנתרופולוגית לשונית ופרופסור לבלשנות בסטנפורד, ערכה מחקר על הרגלי הקריאה של ספרות בדיונית ובין השאר נפגשה עם פראנזן לצורך מחקרה. היא ראיינה כמות עצומה של אנשים והגיעה למסקנה שאנשים הרגילים לקרוא "ספרות רצינית" מתחלקים לשני סוגים. הסוג הראשון: קוראים שאחד ההורים בביתם או מישהו בסביבתם נהג לקרוא ספרים. הסוג הזה אכן פוחת והולך. אולם סוג שני, הגרעין הקשיח, הוא "המבודד חברתית"; הילד שחש "שונה" והופך את הספרים והסופרים ל"קהילה" שלו. גאוותי גורמת לי, אומר פראנזן בחן כובש, להבדיל בין "המבודד חברתית" ל"יורם". ה"יורם" הוא אנטי-סוציאלי ואילו "המבודד חברתית" יכול להיות היפר-סוציאלי, מסמר הערב, אבל הוא חייב לעתים להיות לבד ולקרוא כדי לתקשר עם הקהילה הפרטית "שלו". העסק הזה של קריאת ספרים, אומרים הית'-פראנזן, הוא בעצם על "לא להיות לבד".

 

חלק חשוב בחוויית הקריאה בשביל הקוראים הללו, הסיקה הית' במחקרה, הוא היותו של הרומן "בלתי צפוי". ניסיון חייהם של הקוראים הללו הולם את אי-הוודאות הזו. הספרות היא המקום היחיד עבורם בו מתייחסים לחייהם באופן מורכב והקוראים הללו מדווחים שקריאת ספרות רצינית דומה לקריאת טקסטים דתיים: ליווי למסעם בהרפתקה האנושית. הספרות גם מאפשרת לקוראים הללו לעבד את תחושות אובדן ודיכאון לתחושה טראגית, תחושה שזרה לגישה "האופטימית" הרווחת בתרבות האמריקאית.

 

הערך במחקריה של הית' עבור פראנזן נובע מהאמפיריות והניטראליות שלהם. קוראים אינם "טובים" או "בריאים", אך גם לא "חולים" כפי שחשש פראנזן בעוצם ייאושו, הם פשוט שונים. גם אם האוטוריטטיביות של הרומן במאה ה – 19 וראשית המאה ה – 20 הייתה תאונה של ההיסטוריה, בהיעדר מתחרים, הקריאה כיום נותרה בעבור גרעין קשיח הדרך האקסקלוסיבית "להיכנס פנימה על מנת לצאת החוצה".

 

בסיום מצטט פראנזן ממכתב אישי שכתב לו הסופר האמריקאי דון דה-לילו. אי אפשר לתכנן את הספרות, אומר דה-לילו בפטליזם קתרטי, ואם לא נכתב רומן חברתי במשך שנים רבות כנראה שעבודה כזו אינה מתאימה לתקופה. סופרים כותבים, ממשיך דה-לילו במכתבו לפראנזן, לא על מנת להיות גיבורי תרבות אלא על מנת לשרוד כאינדיבידואלים. "אם קריאה רצינית תצטמצם לאפס זה אומר שאותו דבר שאנחנו מדברים עליו כשאנחנו משתמשים במילה 'זהות' הגיע לקצו". 

ראוי לציין, לסיום, שהיחס בין "התיקונים" למסה של פראנזן אינו יחס שבין תיאוריה למימושה, אלא הוא יחס דיאלקטי. המסה של פראנזן מצדדת בעצם, בלי לומר זאת במפורש, ב"רומן הפסיכולוגי" האינטימי, בעוד ש"התיקונים" הוא במידה רבה "רומן חברתי". אבל זה כבר נושא למאמר אחר.