בריטניה הגדולה
הסרט "המלכה", שמוקרן עכשיו בקולנוע בכיכובה של הלן מירן, מבטא פאזה מעניינת ביחסם של הבריטים למורשתם. הסרט, שמתאר את הימים שחלפו ממותה הפתאומי של הנסיכה דיאנה ועד להחלטתה של המלכה להיענות לרחשי לב הציבור ולהתייחס למותה של הנסיכה הסוררת, מבקש להעניק פנים אנושיות למוסד המלוכה. כלומר, הסרט – אמנם תוך דרישה לשינוי באופי מוסד המלוכה – מבטא עמדה שמרנית מובהקת (בכלל, המלוכה חוזרת בגדול באולמות הקולנוע שלנו, כשלצד "המלכה" המוצלח מוקרן הסרט הריאקציוני-באופן-לא-מעניין והמשמים – יצאתי באמצעו – "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה).
יחסם של הבריטים למורשתם, בעולם שנדמה כבר כפוסט-לאומי, נראה לי מסקרן מאד. השינוי ביחס הזה אינו בלתי קשור לארגונה מחדש של התרבות המערבית בעקבות אירועי ה – 11 בספטמבר. אין לנו עדיין את הפרספקטיבה המספקת לדעת האם אירועי ה- 11 בספטמבר יתגלו כהערת שוליים היסטורית (כמובן, הערה ארוכה מאד, כזו שדוחקת מעלה את הטקסט הראשי), כמכשול זמני בדרך לגלובליזציה גורפת של הפלנטה שלנו, תוך טשטוש הולך וגובר של מסורות, דתות, זהויות לאומיות ואורחות חיים מקומיים, או כנקודת מפנה שבה הגלובליזציה התרבותית-דתית-לאומית (בניגוד לכלכלית, שנדמה שאינה ניתנת לעצירה) מתמתנת או אף מבצעת סיבוב פרסה.
בביקורי לאחרונה בלונדון נתקלתי בשני ספרים מעניינים מאד, הנוגעים למורשת הבריטית והאנגלית, ואשר מתייחסים למורשת הזו באהדה, ושאנחנו בסוף-מזרח, שהאינטליגנציה שלנו ניזונה בו בעיקר מתאורטיקנים פוסט ואנטי לאומיים, לא מודעים מספיק למגמה שהם מבטאים.
הראשון הוא “England: An Elegy” (אנגליה – קינה) של רוג'ר סקרוטון, שראה אור ב- 2000 (המהדורה שתחת ידי היא מ-2006 בהוצאתContinuum). סקרוטון, פרופסור למדעי החברה, הוא מההוגים השמרניים הבולטים באנגליה. אולם חשוב לציין שסקרוטון הוא בן למעמד הפועלים, בן לאב תומך ה"לייבור", כלומר הוא אינו "שמרן" סטריאוטיפי, נפוח וחרד לזכויות-היתר של המעמדות הגבוהים (במוצאו וברקעו הביוגרפי הוא מזכיר את קבוצת האינטלקטואלים היהודים שעברו משנות החמישים ואילך מהשמאל האינטלקטואלי לאידיאולוגיה החדשה שכונתה לימים "ניאו-שמרנות"). בספר המרתק הזה מבקש סקרוטון להבהיר מה זו, בעצם, "אנגליה" ("אנגליה" ולא "בריטניה", כלומר "אנגליה" ולא סקוטלנד, ווילס ואירלנד) דרך מערכות הדת, המשפט, התרבות והממשל האופיינים לה. בעוד רגשות לאומיים מותרים לבני מיעוטים, טוען סקרוטון, לאנגלים עצמם מזה חצי מאה אסור לחוש גאווה במורשתם. את ההיסטוריה האנגלית מלמדים באנגליה כהיסטוריה מתמשכת של ניצול ופטרונות. התשישות המוראלית שהולידו שתי מלחמות העולם, טוען סקרוטון, הביאה לסלידה לא מוצדקת מהמורשת האנגלית בכללותה. סקרוטון מציב לעצמו מטרה להגדיר את ה"אנגליות" לא רק כציביליזציה קולוניאליסטית שניצלה את עמי העולם (והוא אינו מתכחש לעוולות של הקולוניאליזם הבריטי). מעניינת מאד הגדרתו את ה"אנגליות" לא כלאומיות, דת, או, חלילה, גזע. סקרוטון מגדיר את "אנגליה" כמקום, כטריטוריה, ואת ה"אנגליות" כיחס למקום, לטריטוריה, יחס שרואה במקום הזה "בית".
הספר מרתק, בין השאר, כיוון שסקרוטון משלב בו את הביוגרפיה האישית שלו. סקרוטון הוא מרדן באופיו, לפי עדותו, אולם המרדנות שלו הופנתה נגד המרדנות השלטת בקרב האינטלקטואלים הבריטיים, הסולדים מרגשות פטריוטיים. כפי שמסגיר שמו של הספר, סקרוטון מודע לכך שהמורשת האנגלית הגיעה לקיצה. הינשוף של מינרווה, אלת החוכמה, מצטט סקרוטון את הגל, פורש את כנפיו עם רדת החשיכה; רק בערוב היום אנחנו יכולים להביט ביום שחלף. אבל "עבודת האבל" הפרידיאנית שאני עושה, טוען סקרוטון, מוכוונת לשתי תכליות: להספיד את המת אך גם לעודד את השורדים אחריו.
ספר שאפתני יותר, שגם הפך לסדרה בערוץ 4 הבריטי, ושממוקם פוליטית במקום מרכזי יותר מסקרוטון, הוא ספרו של נייאל פרגוסון, מהבולטים בדור הצעיר של ההיסטוריונים הבריטיים, “EMPIRE: HOW BRITAIN MADE THE MODERN WORLD” (אימפריה – כיצד עיצבה בריטניה את העולם המודרני), שיצא בהוצאת "פינגווין" (2004). זו יצירה היסטוריונית שאפתנית מאד, ועם זאת שנקראת כרומן מתח, ושמספרת את סיפור עלייתה ונפילתה של האימפריה הבריטית, שבשיאה, בתחילת המאה ה – 20, שלטה ברבע משטח העולם. מעניינת במיוחד הגישה הרוויזיוניסטית המוצהרת של ההיסטוריון, גישה שונה מאד מזו של הדור שקדם לו שהתייחס בעוינות לאימפריה הבריטית. בלי לטשטש את עוולות האימפריה הבריטית: את הגזענות, הסחר בעבדים עד תחילת המאה ה – 19, הניצול של משאבי הארצות הקולוניאליות (ואפילו את המצאת "מחנה הריכוז" הראשון בהיסטוריה ב"מלחמת הבורים" בתחילת המאה ה – 20), פרגוסון מבקש שלא נתעלם מההישגים האנושיים-כלליים שהביאה אתה האימפריה הבריטית. את העובדה שבריטניה הגדולה הייתה הראשונה שהכריזה מלחמה על העבדות והפעילה את הצי שלה לביטולה; את הצדדים האידיאליסטיים והלא-גזעניים המשמעותיים שהתקיימו בקולוניאליזם הבריטי בצד צדדיו האפלים; את השלטת הנורמות של שלטון החוק, סחר חופשי ודמוקרטיה בארצות הקולוניאליות. צריך להשוות את ההתנהלות של בריטניה לעומת ההתנהלות של האלטרנטיבות, מדגיש פרגוסון, למשל ההתנהגות האימפריאלית של יפן במחצית הראשונה של המאה ה – 20, על מנת לשפוט נכונה את אופייה של האימפריה הבריטית. פרגוסון מציין שהגלובליזציה של ימינו היא מורשת האימפריה הבריטית, אולם בעוד הגלובליזציה העכשווית משרתת בעיקר את המדינות העשירות, הגלובליזציה של המאה ה – 19, הבריטית בניגוד לזו האמריקאית, הביאה שיפור ממשי בחייהם של התושבים במדינות שאנחנו מכנים "המדינות המתפתחות" (ופרגוסון מביא מספרים קשיחים לאושש את טיעוניו). למעשה, האינטרס לסילוק הבריטים ממדינות כמו הודו היה אינטרס מובהק של האליטות המקומיות, אולם לא בטוח שהיה זה האינטרס של המעמדות הנמוכים, טוען פרגוסון.
האימפריה הבריטית לא נוצרה ב"היסח הדעת", מוחה פרגוסון כנגד אמרת-הכנף המפורסמת, היא נולדה בפירוש מתאוות בצע ומקנאה ותחרות במעצמות קולוניאליות שהקדימו את בריטניה הגדולה (ספרד, פורטוגל, הולנד, צרפת), ובעצם נולדה בהתחלה מפעילותם של שודדי ים אנגליים שפשטו על מעוזים קולוניאליים של מדינות אירופאיות מתחרות. אולם בצד חמדנות, העושק ואף הרצחנות, הניעו את האימפריה הבריטית גם מניעים אידיאליסטים-מוסריים או אף מניעים ניטראליים חיוביים: כמו תפיסות של חופש, חופש כלכלי ודמוקרטיה. את הסיבה העיקרית לשקיעתה של האימפריה מבאר פרגוסון בהקזת הדם של שתי מלחמות העולם. בריטניה הקריבה את האימפריה שלה על מנת לעצור את הנאצים והיפנים. ולכן, מסכם פרגוסון, זו הייתה באמת "שעתה היפה" של הבריטים.
ועוד דבר
בגיליון ינואר של המגזין הבריטי "פרוספקט" מצוי מאמר מרתק במפוכחותו על הסיבות להצלחת ואי-הצלחת הרומנים הבריטיים באמריקה. האמריקאים אוהבים את הבריטים שלהם מאד-בריטיים, רצוי מאוקספורד וקיימברידג' (אוקסברידג'), רצוי כאלה שמדברים באנדרסטייטמנט, מעודנים, ג'נטלמנים, מודעים לענייני מעמד, אנשי כפר. אי לכך מובן מדוע הסופר איאן מקיואן מצליח באמריקה לאין ערוך יותר מבן דורו הסופר מרטין איימיס, מסביר בנג'מין מרקוביץ' מחבר המאמר. איימיס הוא לא מספיק בריטי: הטון שלו היפרבולי וסוער וחלק מהעלילות שלו מתרחשות, רחמנא ליצלן, באמריקה גופא, ולא באזורי הכפר "השלווים" והמדומיינים של אנגליה. איימיס, בקיצור, אמריקאי מדי בשביל האמריקאיים.
מבקר חופשי 
תגובות
very interesting, especially for me as someone who lives in the uk for 12 years
I would like to comment that if anyone would like a further insight into the British perception of themselves and rules of behavior, the book "watching the english" by Kate Fox is a light reading, but shed lot of light on british etiquette, rules and social engagement
It also explains why they sometimes come across as apologetic about their past (but not
necessarily mean it)
Thanks
Osnat
PS
I would like to also thank Benni Zipper. Because of the horrible blog entry he wrote about you I found this site. indeed, whenever Benni Zipper cares to slag off a fellow writer I am quite assured that person is worth reading-!!