מבקר חופשי

איזה ממזר הג'ון באנוויל הזה ואיזה רומן חריף הוא "תיק הראיות" שלו (הוצאת "עם עובד"). מספריו של באנוויל האירי, יליד 45', תורגמו לעברית עד כה שני רומנים; "המוקצה" המעולה ו"הים", שזכה ב"בוקר" ב – 2005, ושהנו רומן ראוי אך מאכזב. וכעת תורגם "תיק הראיות", שיצא במקור ב – 1989, ומצרף, עבור הקורא הישראלי, את באנוויל סופית לדור הספרותי של סופרי הממלכה המאוחדת ושוליה ילידי שנות הארבעים (מרטין איימיס, איאן מקיואן, ג'וליאן בארנס, סלמאן רושדי ועוד).

הדור הזה, עד כמה שאני יכול לשפוט ממקומי בסוף מזרח, הוא הדור הספרותי המשמעותי ביותר בספרות האנגלית (לא האמריקאית) מאז דור "הצעירים הזועמים" (דוריס לסינג, אייריס מרדוק, איימיס האב, פיליפ לארקין ועוד) ילידי שנות העשרים. מזווית ראייתי הפריפריאלית והמוגבלת, זה הדור המשמעותי ביותר גם בספרות העולמית, לאחר "קבוצת 47" הגרמנית והדור הגאוני של הספרות היהודית אמריקאית (סול בלו, פיליפ רות, ג'וזף הלר, מרדכי ריצ'לר, ברנארד מלמוד ועוד).

"תיק הראיות" הוא וידויו של רוצח הממוען לשופטו. רוצח לא שטני, אנושי, ולכן מזעזע; רצח שלא בכוונה תחילה, כמעט אקראי, ולכן מחלחל. פרדי מונטגומרי מתוודה על חייו ופשעיו מבור כלאו. מדען, סטטיסטיקאי, בעל אישה ובן, שבילה את ימיו בבטלה בחופשה מתמשכת באיי ספרד. כשנקלע לחובות הוא חוזר לבית אמו באירלנד על מנת למשוך ממנה כסף. הכסף לא נמצא ופרדי מנסה לגנוב תמונה יקרה מבית ידידת נעורים עשירה. השוד השלומיאלי מסתבך ומונטוגמרי רוצח את החדרנית שתפסה אותו בשעת מעשה.

לרומן יש אידיאה. הרוצח אינו מבקש להצטדק אלא להבהיר את המטאפיזיקה הדטרמיניסטית שלו. "פעם הייתי סבור, כמו כולם, שאני קובע את מהלך חיי לפי החלטותיי שלי, אבל בהדרגה, בעודי צובר עוד ועוד עבר להשקיף עליו לאחור, הבנתי שעשיתי מה שעשיתי כי לא יכולתי אחרת" (עמ' 22). וכן: "מסעי, כמו מסעו של כל אדם אחר, לא היה עניין של תמרורים וצעידה נחרצת, אלא רק היסחפות, מין שקיעה אטית" (עמ' 48). הכל צפוי, לטעמו של הרוצח, והרשות לא נתונה, ואף על פי כן לא יימלט אדם משום כך מלתת את הדין. 

באנוויל כותב ריאליזם חושני, פיסולי, צבעוני, מפודר באלוזיות תרבותיות (ובזה הוא סוטה מהלאקוניות של קאמי ב"הזר", רומן קרוב מאד ל"תיק הראיות", ומתקרב צורנית לנבוקוב, שגם אליו הרומן קרוב ברוחו). היחס הנפשי, העמוק, של גיבורו לציור מצוי גם אצל בוראו ומתגלגל לתיאורי טבע קצרים אך רבי עוצמה הפזורים לאורך הרומן ומעניקים לו תפאורה וחדות עוצרות נשימה מיופי ושטניוֹת. הריאליזם הוא גם פסיכולוגי, ומונטוגמרי בשפה תוססת, רקבובית ושמנונית כדשן, מתאר לנו את הצחנה המתוקה של חייו הפנימיים שקדמו לרצח והובילו לו. 

היקום והקיום הדטרמיניסטיים, הדורסים ורומסים את האדם ללא הימלכות בדעתו, קשורים באופן מעודן לתחושה הלא ממשית של קיומו הפרטי: "מעולם לא הייתי כל-כולי במקום כלשהו, גם לא כל-כולי עם מישהו – כזה הייתי, תמיד. אפילו כילד הייתי בעיני כנוסע שעוכב בעיצומה של נסיעה דחופה. החיים היו המְתנה שהתארכה מדי, פסיעה הלוך ושוב על הרציף בציפייה לבוא הרכבת. אנשים נעמדו לפני והסתירו לי את שדה הראייה, נאלצתי למתוח צוואר כדי להביט מעבר להם. כן, כזה הייתי, בהחלט" (עמ' 69). רגשי הנחיתות התהומיים של הגיבור נובעים מתחושת חוסר הממשות הזו ("דימיתי שהאחרים ניחנו בדחיסות, בנוכחות, שחסרה לי עצמי" – עמ' 23).

הגיבור מלא גועל מאנושיותו, מהאנושיות בכלל (עיינו, למשל, בעמ' 171). רק ברגע הרצח עצמו מתחדד פתאום העולם, מקבל ממשות, ובעיקר מקבל ממשות הזולת, הנרצחת. הרצח הוא החופש המוחלט, המחאה כנגד המכונה הדטרמיניסטית של הקיום ("לעשות את הרע מכל, את הרע באמת, זו הדרך להיות חופשי" – עמ' 149), אבל גם היציאה המזעזעת מתחומם של בני האדם ("חשבתי: אינני בן אנוש" – עמ' 143). אחרי הרצח מתחילה לפעום התשוקה להיחשף, להתוודות. כי מעל לכל רוצה הגיבור שיכירו בו, שיכירו את ריקנותו, את קרירותו, את קירות ליבו המהדהדים. ההכרה בחלילותו תעניק לו דחיסות. אבל זה לא פלאגיאט של "החטא ועונשו" והרוצח אינו מסגיר את עצמו ומתגלה כדרך הטבע.

מדוע זה רומן גדול? בגלל הריאליזם החושני? בגלל הרובד האידיאי? (והרי זה גם רומן לא מוסרי לכאורה). התשובות שלעיל נכונות אבל חסרות את העיקר. הרומן הזה גדול כי הוא "נותן מקום", בשפת הפסיכולוגיה הפופולרית, לרגשות אנטי-סוציאליים שמעיקים על כולנו, ברב או במעט.

הגיבורים של באנוויל הם בוגדים (ב"המוקצה" היה זה בפשטות מרגל בריטי לטובת הסובייטים). בוגדים במשפחתם, בעמם, בחברה כולה. הרוצח הוא הרי הבוגד האולטימטיבי; בוגד ב"אמנה החברתית" עליה מיוסדת החברה. באנוויל יודע שהבוגד, כמו הרוצח, לוכד את הדמיון של כולנו: "אחרי לכידתי הם נלחמו זה בזה בשיניים ובציפורניים כדי להעיף בי מבט" (עמ' 7). לאור זה, אגב, רק הצביעות היא המאפשרת את התרבות: "להשליך את יהבך על המסכה, בזאת אני רואה היום את חותמה האמיתי של אנושות מתורבתת" (עמ' 226). המשיכה שלנו לבוגדים ולרוצחים נובעת מהמועקה של התרבות שנכפתה עלינו על מנת שנוכל להתקיים. באנוויל מצליח לגעת, באמצעות הדוגמה הקיצונית של הרוצח, בחלקים הללו בנפש שמשותפים לכולנו.

בעצם, מה שאנחנו מכנים "הכשרון" הספרותי (הריאליזם המפורט, החושני, בניית העלילה ההדוקה, הדיון הפילוסופי) הוא האליבי בשבילנו הקוראים, המסווה שמאפשר לנו להתמסר לרומן שנוגע במומים המכוערים שמטיל בנפש תהליך התִרְבּוּת הנורא (ולכן, אגב, הספרות, כמעט בהגדרה, היא מוסרית, בהיותה מסְלקה לרגשות אנטי-תרבותיים).