מריו ורגס יוסה

"תעלוליה של ילדה רעה", של הסופר הפרואני החשוב, מריו ורגס יוסה, ראה אור במקור לפני שנה וכעת תורגם לעברית (הוצאת "אחוזת בית"; תרגום: טל ניצן). זה רומן קולח, מעניין לקריאה, נבון, אם כי לא מרעיש חדרי בטן ותאי מוח, למעט כמה דפים שכן עושים זאת. עם זאת, ברומן מצויות כמה תובנות חברתיות ותרבותיות יקרות ערך שראויות לתשומת לבנו המרבית.

הסיפור עצמו הוא סיפור אהבתו של ריקרדו לזו המכונה ברומן "הילדה הרעה". בפתיחת הרומן, השנה היא 1950 וריקרדו, בן המעמד הבינוני הפרואני, פוגש ב"ילדה הרעה" כששניהם בני חמש עשרה. הילדה, המכונה אז לילי, מגיעה לפרבר האמיד-יחסית של ריקרדו לפתע פתאום ושובה את לב כל הנערים. היא מציגה את עצמה כבת מדינת צ'ילה אולם עד מהרה מתברר שזהו שקר והיא הציגה את עצמה כזרה על מנת לחפות על מוצאה הדל. כשם שבאה במפתיע כך נעלמת לילי במפתיע, לאחר גילוי חרפתה, וריקרדו, שהתאהב בה נואשות, נאלץ לכבוש את אהבתו בחובו. חולפות השנים, ריקרדו היגר בינתיים לפריז ועבד שם כמתורגמן, והנה צצה אהובתו מחדש. הפעם היא צצה בדמות מהפכנית שיוצאת לעזרת קאסטרו בקובה בראשית שנות הששים. הקשר מתחדש בחטף ומהר מאד מתברר ש"הילדה הרעה" אינה מהפכנית כלל ועיקר, ורק ניסתה להיעזר במהפכה הקומוניסטית על מנת להימלט מהמחנק של החיים בפרו. כ"טפסנית חברתית" מיומנת היא חוזרת עד מהרה לפריז, נשואה כעת לדיפלומט צרפתי, אותו היא זונחת בהמשך לטובת איל הון בריטי ולבסוף לטובת איש עולם תחתון יפני. בכל עשרות השנים שחולפות בינתיים מנהלים ריקרדו ו"הילדה הרעה", המחליפה שמות כזיקית, יחסים מזדמנים. "הילדה הרעה" משקרת את ריקרדו ללא הרף ומדגישה שהוא אינו ראוי לה: "אני הייתי נשארת לתמיד עם גבר מאוד עשיר וחזק. אתה אף עם לא תהיה כזה" (עמ' 82). כשנדמה בחלוף השנים שהיא עייפה ממאהביה "העשירים והחזקים" ושהיא מחליטה לבסוף לחיות עם ריקרדו הצנוע והאנין, שב טבעה חסר המנוח לתסוס והיא עוזבת את ריקרדו בפעם המי יודע כמה: "'כאן אני נחנקת' הוסיפה ושלחה מבט סביבה. 'שני החדרים הקטנים האלה הם בית סוהר בשבילי, ואני לא יכולה לסבול אותם יותר. אני יודעת איפה עובר הגבול שלי. השגרה הזאת, הבינוניות הזאת, הורגות אותי (…) לך לא אכפת, לך טוב ככה, יופי לך. אני לא כמוך, אני לא יודעת להתפשר" (עמ' 341). שוב ושוב נשבע ריקרדו לשכוח אותה מלבו ואינו עומד בכך. האם הזקנה והמוות הקרב יחברו בין השניים?

מבחינה ספרותית "טהורה", ההישג של ורגס יוסה מוגבל לכך שלמרות התבנית המוכרת, של אדם מן היישוב המתאהב בפאם-פאטאל, לא נופל הרומן לטלנובליוּת. התנהגותו האבירית של ריקרדו, לדוגמה, למרות הפח היקוש המובנה בסוג דמות כזה, מוצגת באנינות ובאמינות. בכמה דפים בהם מתואר איך "הילדה הרעה", הנצלנית ומעריצת הכוח, משתעבדת מנטלית וגופנית לאיש המאפיה היפני, מְברא הרומן גם חלקת-אדמה-פסיכולוגית שבה מתחוללת התבהרות מסמאת ומצמררת.

תובנות חברתיות תרבותיות

אבל עיקר העניין ברומן מצוי בתובנות החברתיות, ובעיקר התרבותיות, שיש בו. ורגס יוסה, יליד 1936, הוא מבכירי הסופרים החיים, מועמד קבוע לנובל. הוא גם מבכירי האינטלקטואלים החיים, שכמעט הפך לנשיא פרו בבחירות של 1990. הרומן הזה, המתרחש על פני מחציתה השנייה של המאה ה  – 20, מאפשר ליוצר החשוב הזה לבטא כמה עמדות רלוונטיות ביותר על החברה והתרבות.

התובנות החברתיות ברומן נוגעות בראש ובראשונה ליחסים בין "העולם השלישי" למערב. גיבוריו של ורגס יוסה נמלטים מפרו וחיים רוב ימיהם כגולים. עם זאת, הם טורחים להתעדכן ללא הרף על הנעשה במדינת-האם המיוסרת שלהם. בנו, הישראלים, החיים גם בפריפריה (אם כי, למרבה המזל, בפריפריה שמצבה טוב ממצבה של פרו), היחסים הטעונים של הפרואנים לארצם, יכולים לעורר מחשבות נוקבות והשוואות מאלפות.

אבל עיקר התובנות החשובות שברומן קשור לתרבות המערבית: לתרבות הצרפתית והבריטית ולמעמדה של הספרות.

ריקרדו הוא מעריץ גדול של התרבות הצרפתית: "מיום שעמדתי על דעתי חלמתי לגור בפריז" (עמ' 17). אולם בניתוח של ריקרדו/ורגס יוסה, התרבות הצרפתית החלה לשקוע משנות הששים: "מנקודת מבט תרבותית, עם היעלמו של דור מהולל שלם – מוריאק, קאמי, סארטר, ארון, מֶרלו פּוֹנטי, מלרו – התרחשה בשנים ההן נסיגה תרבותית שקטה, שבה חדלו האמנים להיות נותני הטון והוחלפו בידי המבקרים, תחילה הסטרוקטורליסטים, בנוסח מישל פוקו ורולאן בארת, ואחר כך הדה-קונסטרוקטיביסטים, מסוגם של ז'יל דלז וז'אק דרידה, בעלי הרטוריקות היהירות והאזוטריות, המבודדים בתוך עדת מעריציהם ומרוחקים מהקהל הרחב, שחיי התרבות שלו, בעקבות התהליכים האלה, התרדדו והלכו" (עמ' 97). משנות הששים, החלפת הסופרים ב"מבקרים", הכותבים לקהל מצומצם, סמנה את השקיעה של התרבות הצרפתית. ו"הרעש" שעשו הסטרוקטורליסטים והפוסט-סטרוקטורליסטים לא יחפה על כך. "הרומן והמסה איבדו מכוחם בצרפת. אף פעם לא הצלחתי לקרוא בהתלהבות את הכוכבים האינטלקטואלים של העשורים ההם, בארת, לקאן, דרידה, דלז ואחרים, שספריהם המפוטפטים היו נופלים לי מהידיים" (עמ' 152 – ורגס יוסה, בהמשך, מוציא את חלק מיצירתו של פוקו מכלל זה). את פריז, החל משנות הששים, החליפה לונדון, מציין ריקרדו/ורגס יוסה. אולם התחלופה הזו אינה רק גיאוגרפית אלא גם תחלופה במדיום: "המוזיקה החליפה את הספרים ואת ההגות כמוקד המשיכה לצעירים" (עמ' 95). "ההיפים", שורגס יוסה אינו מעריך את המרידה שלהם ומציין שבאו, ברובם, מהמעמד הבינוני והגבוה, "למען האמת קראו מעט מאד או לא קראו כלום" (עמ' 111).

כיוון שמדעי הרוח באוניברסיטאות שלנו נכבשו בחלקם על ידי דור האינטלקטואלים הצרפתיים של שנות הששים, הקול שמשמיע ורגס יוסה חשוב. ויש קשר, אמנם דיאלקטי ומורכב, בין שתי ההתבונניות-תובנות של ורגס יוסה: בין עלייתם של "המבקרים" הצרפתיים לשקיעת הספרות כמדיום אמנותי בשנות הששים.

סוף החופשה

למען האמת, החלק הראשון של "חופשת קיץ", סרטו של דוד וולך שזכה לביקורות מתמוגגות, הוא אטי למדי והמשחק של הגיבור-הילד לא תמיד מהוקצע. אבל, בהמשך, הסרט צובר עוצמה וסצינה אחת ממנו היא בלתי נשכחת: קבוצת החרדים העומדים מול ים המלח, ים המוות, בלילה חשוך וקוראים בקול מורתח פרקי תהילים כשממולם, מאירים את המים השחורים זרקורי מסוק החילוץ וטרטורו מסכסך את קולות המתפללים. זו סצינה סימבולית עמוקה שמצליחה ללכוד באחת את הקונפליקט שבין מסורת לקדמה, בין בשר ודם לטכנולוגיה, בין אוזלת יד אנושית להיבריס אנושי.