1. יאיר לפיד כותב בטורו היום, ב"שבעה ימים", עד כמה הוא נמלא חדווה לראות שספרו החדש (באנינות ראויה להערכה מתונה-מאד הוא לא נוקב בשמו) מצליח, מצליח למרות היעדר יחסי ציבור מצדו.
משם מפליג לפיד ושונה את משנתו הידועה פעם נוספת: מי שטוב בתחומו – מצליח לבסוף. יחסי ציבור אינם יכולים להסתיר או ליצור היעדר-כישרון או מציאותו (בהתאמה).
לפיד, אחזור ואומר, אינו שייך (עדיין) ל"רעים" במציאות הישראלית. הוא יושב על הגדר ואולי יש עוד תקווה. דווקא משום כך, צריך להזכיר לו עד כמה הוא מיתמם, באופן שגובל בחוסר-יושר אינטלקטואלי, ואף חוצה את הגבול, ועל הדרך להזכיר כמה אמיתות נשכחות.
ראשית, העובדה שספרו מצליח אינה קשורה לטיב הספר (שלא קראתיו) אלא למיתוגו של "יאיר לפיד". אנשים קונים את ספרו בגלל שמו (שנבנה הן מכישרונותיו הברוכים – אולם שאין סיבה להפריז במיוחד בערכם, כמו שלא לבטלם – והן כתוצאה מיח"צ במאותיהם ואלפיהם, ישירים ולא ישירים, מהעבר; "לא ישירים", כלומר פשוט בגלל שהוא "האיש מהטלביזיה").
בכלל, אנשים מוכשרים לאין ערוך מלפיד ככותבים (לא כמקדמי-עצמם ובעלי יכולת קליעה, אותנטית, ועל כך מייד, לטעם רחב), כמו יהושע קנז, גדול הסופרים העבריים החיים, הגיעו למכירות מרשימות הרבה-הרבה אחרי שעברו את שיאם האמנותי, בדיוק כתוצאה מה"מיתוג" – הלא מכוון מצד קנז במקרה הזה – שנוצר להם עקב הקריירה המתארכת שלהם. וקנז הוא, כמובן, דוגמה טובה הרבה יותר מלפיד להיעדר מוחלט של יחסי-ציבור.
אבל זה עניין שולי. העניין המרכזי הוא הטענה של לפיד על הקשר בין כישרון להצלחה. ובכן, לפיד מבלבל כאן בלבול קלאסי בין סיבה למסובב. כיוון שהוא סבור, בחביוני נפשו, שמה שמצליח טוב הוא, לכן הוא טוען גם שמה שטוב בסוף יצליח.
שתי הטענות אינן עומדות במבחן המציאות והערכיות. משחר ימי המחשבה על הדמוקרטיה התרו הוגים פוליטיים על התוצאה המסוכנת של הדמוקרטיה והיא עריצות הרוב (כך אפלטון, או אריסטו, כמדומני, וניטשה ודה טוקוויל, בספרו הקלאסי על אמריקה, ועוד ועוד). לפיד מיישם בתרבות בדיוק את הסכנה הזו: סכנת עריצות הרוב. העובדה שספר מצליח אומרת רק דבר אחד: הרבה אנשים אוהבים את הספר או שוכנעו לקנותו בדרכים שונות.
הערכה של ספר אינה קשורה להצלחתו ולא כל מי שטוב גם מצליח (אם להיות דמגוג לשניה: היטלר לא היה "טוב" כי הוא "הצליח" בבחירות בינואר 1933, וצ'רצ'יל לא היה "גרוע", לאורך שנות השלושים, כשנדחק ממוקדי הכוח בגין ההיסטריה-כביכול שלו ביחס להיטלר; ובתחום הספרות: מלוויל, ניטשה, גנסין, אינם סופרים גרועים במיוחד כי לא "הצליחו" בימי חייהם; גנסין, סופר שספק אם יש 10000 איש בישראל כיום שקראו אותו, נחשב על ידי חמישה דורות של קוראים בעלי השכלה ספרותית רחבה לגדול הסופרים העבריים לצד עגנון).
מניסיוני כמבקר ספרות נוכחתי לדעת שהספרים המצליחים נחלקים לארבעה סוגים (מלבד אלה המצליחים בגין פאקטור ה"מיתוג" המוזכר, שהוא רב-עוצמה בקביעת הצלחה של ספר):
א. ספרים קלים לעיכול ו/או זולים בתכניהם (כמו טלנובלות).
ב. ספרים שנהנים מיחסי ציבור ומשיווק אגרסיביים (למשל, מיקום בחלונות הראווה ובשולחנות הספרים החדשים).
ג. סופרים וספרים שהם מה שאני מכנה: בינוניים באופן אותנטי. אלה אנשים יקרים ושוחרי-טוב, שאינם מבריקים במיוחד או עמוקים במיוחד, אך הנם, לרוב, בעלי מלאכה טובים מבחינה ספרותית, ובעיקר-בעיקר יש בין נפשם הממוצעת ושוחרת-הטוב ונפשם של רוב האנשים קווי דמיון רבים.
ד. ספרים ממש ממש ממש טובים, שאי אפשר להתעלם מהם. אלה הספרים שגם אם אינם מוכרים הרבה, זוכים להצלחה דרך המסלול הקאנוני להצלחה; מסלול צנוע מבחינת מכירות אבל מתגמל מבחינות אחרות.
כעת, רוב הספרים אינם מתאימים ל"טיפוס האידיאלי" – אם לשאול מהסוציולוג מקס וובר, כמדומני – של אחד מהארבעה הנ"ל. כלומר רובם הם קומבינציה של התכונות הללו פלוס תכונות לא מלבבות של אי-נגישות, אי-עניין, אי-כישרון. כלומר, ייתכן בהחלט ספר שיש בו הרבה תכונות מסוג ד', אבל לא באופן מקסימלי, אך הוא אינו כלל וכלל "בינוני באופן אותנטי", ולכן הוא יימוג באפלה. ייתכן גם, למשל, ספר שיקודם ביחסי ציבור ממוצעים אבל הוא אינו טוב כלל וכלל, לא בינוני באופן אותנטי ואינו קל לעיכול, כך שגם השיווק לא יעזור. בקיצור, ההצלחה אינה מדד לדבר.
2. אבל זה רק חלק מהעניין עם לפיד. ושוב, אני חושב שללפיד יש תקווה עדיין (אם כי אינני חושב, כמו ידידי מנחם בן, שצריך להתפלל לכך שהוא יהיה ראש ממשלה, אם כי ייתכן גם ייתכן שלכך הוא חותר). לפיד מתרעם על הקנאה ב"מצליחנים" בחברה הישראלית, כבר לאורך שנים. אבל לפיד אולי אינו מבין, שמה שכל כך מקומם ב"מצליחנים" הישראליים אינו ההצלחה כשלעצמה אלא העיניים הגדולות שלהם, או במלים אחרות: החזירות. כמו, סתם דוגמה, אדם שכותב טור משפיע, מנחה את "אולפן שישי" וגם מפרסם את הבנק הגדול במדינה. חוסר האלגנטיות והסטייל התאוותניים האלה, של "מצליחני" ישראל לסוגיהם, ולפיד הוא ההגון יחסית שביניהם, הם אלה שמקוממים. והם גם אלה שישראליים מאד.
3. בכלל, אני לא מתפעל מהעניין בתנ"ך של כותבים סבירים ובעלי חן (לפיד), או כותבים מוערכים (יובל שמעוני), או זמרים מוערכים (שלמה גרוניך), ושאר דוגמאות. התנ"ך הוא רב-מכר אדיר. וכל אחד רוצה להיות מקושר לרב-מכר אדיר. בדיוק כמו שזמר אלמוני עושה קאבר לשלמה ארצי. זה הכל.
4. המשגל הקונקרטי אינו מוציא את התשוקה הגברית; אין חפיפה בין השניים. התשוקה הגברית הוזה על רבבות פיות, גפיים ואיברי מין, העושים מלאכתם בו בזמן. ואילו המשגל הקונקרטי –
5. אם יש ארבעה פיליטוניסטים מוכשרים באופן בולט בארץ, רענן שקד הוא אחד מהם. ואם יש שלושה – גם כן (ולפיד לשלשה לא ייכנס). לכן הצטערתי שטורו נעדר השבת מ"שבעה ימים" (ולא, איננו מכירים).
6. רם אורן, בניגוד לרבי-המאכעריסטיות האחרות שלנו, מעולם לא ביקש לטעון שהוא יותר מרם אורן. לכן אני מחבב אותו (כאדם).
7. באמצע החיים, באמצע השבוע, ברשת גימ"ל, שיר שְכול, שלו הקדמה של בני משפחה על נסיבות כתיבתו, בעקבות נפילת קרוב משפחתם החייל. לא יום הזיכרון ולא כלום.
זו, בעיניי, עדות מרתיעה לקריסת מערכות תרבותית. כשחברה נותנת לשכול לפעפע לחולין שלה, כשהיא זקוקה לרגש העז ביותר על מנת לחוש משהו. תרבותית – זו הסכנה בהשתלטות הקיטש. הקיטש מצביע על קהות חושים. כשזקוקים לפטישי "חמש קילו" על מנת לתקוע מסמר תרבותי קטנטן.
8. הלכתי לראות את "זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון. סצינות חזקות יש בסרט הזה, אבל התקווה הלבנה הגדולה של הקולנוע האמריקאי נגוע עד השורש בחולאים של התרבות האמריקאית. בראש ובראשונה: הצורך ליצור אירועים ודמויות "גדולים מהחיים", ולכן, למעשה, קטנים מהם. למה הגיבור צריך להיות רוצח גם? האם לא היה הסרט חזק הרבה יותר לו היה ממחיש את האטימות הרגשית, שאינה נעצרת בדלתות המשפחה, של היזם הקפיטליסטי? לו היה מסתפק במונולוג המצמרר של דניאל דיי-לואיס על השנאה לאנושות, העומדת בשורש תאוות הבצע שלו?
מבקר חופשי 
תגובות
אכן אפלטון ומקס וובר.
אינטואיטיבית, ולדאבוני רק אינטואיטיבית, אני חושבת שהסצנה האחרונה של 'זה ייגמר בדם' נכונה דווקא בגלל הסימון הישיר של דיי-לואיס כרוצח. [זו בעצם לא רק הסצנה האחרונה, כי רצח הוא ביצע גם לפני, אבל הסצנה האחרונה בבאולינג היא ככל הנראה הביטוי הבוטה ביותר למה שציינת]. אני חושבת – ואולי עכשיו יצא לי להתקדם קצת מעבר לאינטואיטיביות? – שדווקא הסצנה הזאת, שהשפה שלה היא שפת תאטרון בובות יותר מאשר שפה קולנועית – היא שהופכת את הסרט ל"חזק הרבה יותר", לא בגלל המהלך העלילתי בה (רצח), אלא בעיקר בגלל הגרוטקסיות שלה, שמוציאה החוצה את השורש האפל והאלים של הקפיטליזם, ישר לפנים, ובחוסר טעם. לדעתי הסצנה הזאת מעניקה לסרט את הסיכוי היחיד שלו להיות יותר מעוד דרמה חמורה שמנסה להראות כמה גרועה יכולה להיות הדרך האמריקנית, אבל בעצם נכנעת לכריזמה של גיבוריה כך שסופה להיות בבחינת 'בא לקלל ויצא מברך', בערך (ראה 'אמריקן גנגסטר', למשל, ואפילו 'הסנדק'). במילים אחרות, אלמלא הבחירה הזאת, אני לא חושבת שהיה אפשר לגאול את הסרט מהמסלול שהקולנוע האמריקני חרש עבורו, זה שיהפוך אותו אולי לדרמה משובחת, מאוד 'נכונה' קולנועית, אבל רפה ונשכחת מבחינת רשמיה. בעצם, נראה לי שמתוך חולאי התרבות האמריקנית, שמצויים מן הסתם גם בתוך הקולנוע האמריקני, רק גרוטסקה כזאת יכולה להותיר אחריה עקבות. אם לקשר את זה לאחד מסעיפייך הקודמים, כנראה באמת צריך כאן פטיש 'חמש קילו', ובמקרה של אנדרסון נראה לי שהסצנה האחרונה היא פטיש במלוא מובן המילה, ועל אחת כמה וכמה כשמביאים בחשבון את המשחק המדהים של שני המשתתפים בה.
[אני חייבת להודות שקצת קשה לי להגן על עמדתי, כי בעצמי הייתי אמביוולנטית לגבי הבחירות האלו של אנדרסון. בסופו של דבר, אחרי הרבה התחבטות, הגעתי למסקנה שהבחירות האלו נכונות דווקא משום שמדובר בקולנוע אמריקני, ולמסקנה הזאת הגעתי לאחר שקראתי ראיון עם מיכאל הנקה, שהסביר מדוע הרגיש צורך לצלם שוב את 'משחקי שעשוע' שלו, אותו דבר בדיוק, הפעם באנגלית]
בכל מקרה, מאחר שלרגעים סברתי כמוך, ומאחר שזה די הטריד אותי, אני מעתיקה את הניסיון של דייויד דנבי (המבריק) מהניו-יורקר להסביר את 'הטעות' של פול תומאס אנדרסון (הוא כמובן חושב כמוך)
The scene is a mistake, but I think I know why it happened. Anderson started out as an independent filmmaker, with “Hard Eight” (1996) and “Boogie Nights” (1997). In “Blood,” he has taken on central American themes and established a style of prodigious grandeur. Yet some part of him must have rebelled against canonization. The last scene is a blast of defiance—or perhaps of despair. But, like almost everything else in the movie, it’s astonishing.
כשיאיר לפיד כותב על הקנאה ב"מצליחנים" הוא לא כותב על החברה הישראלית, הוא כותב עליך, על רענן שקד, על דרור פויר (ע"ע רשימתו האחרונה והנהדרת בגלובס) – הייתי אומרת גם רון מיברג בהקשר הזה, לולא היה הנמסיס המובהק של לפיד (ולמה חסרה לי אישה ברשימה הזו? הו, המהותנות) – שמנסים לנפץ במחט קהה מאוד את בועת הפפראצי הדוחה (תרתי) הזו. (והערת סיום לחלוטיו לא מפותחת: נדמה לי שזו הופכת להיות עם השנים סוגיה פסיכולוגית לא יותר מדי מורכבת, כשתשוקה הופכת לשנאה).
קראתי איפשהו שמישהי אמרה שלפיד אמר לה שהודעות נאצה בטוקבקים זה טוב (מדד להצלחה?) – כי זהו סימן שאתה קיים. אז אולי כדאי שאשתוק.
קח לדוגמה את הטלוויזיה. לא רק שההצלחה אינה מדד לאיכות, אלא כיוון שרובו המכריע של הקהל בארץ בור ומתפלש בחדווה בבורותו ובעלגותו, הרי לשיא ההצלחה (ולאותה מילה מאוסה רייטינג) לא זוכה סדרה שנונה כמו זיווגים הבריטית, למשל, אלא הישרדות הישראלית הפאתטית על גיבוריה המאוסים, שאף הפכו לגיבורי תרבות בפני עצמם.
ז"א לספר יש סיכויים טובים להיות רב מכר דווקא בגלל פשטנותו או טלנובליותו או טמטומו שהופכים אותו נגיש לציבור הרחב והמיטפש-בחדווה, ולא בזכות ערכו הסגולי הספרותי.
אני שמח שהזכרת את אורי ניסן גנסין. גם לדעתי אחד הסופרים מהפיסגה הצרה של הספרות בעברית. אני אוצר במדפי את "כל כתביו" ונהנה מהם כל פעם מחדש. לפעמים צריך לפתוח מילון.. אבל זה גם חלק מההנאה…
עם הרבבה הגזמת… 🙂 לדעתי אם מאה אנשים קראו אותו זה כבר מחמם את הלב. הקלסה חשובה, לא המסה…
לא קראתי את טורו של לפיד, אבל עצם ציון העובדה שהוציא ספר בטור שלו, שבועיים לפני פסח, מהווה אקט חלקלק של יחסי ציבור פאר-אקסלנס. הרי איש לא ניגש לסטימצקייה הקרובה למקום מגוריו ונוקב בשם מפורש של ספר, סביר להניח שרוב הקונים יאמרו לזבנית, תני לי בבקשה את החדש של יאיר לפיד.
אהבתי לקרוא את מה שכתבת, במיוחד את סעיף 7, אני חושבת שחשפת כאן מבנה עומק חשוב. אבל גירדתי בפדחת בקשר לסעיף 4. ההקשר?
הסצנה האחרונה היא הדבר הכי שווה בסרט. לעניין תאטרון הבובות, ראי
תני בבקשה לינק לראיון עם הנקה.
לאריק – אהבתי את קטגוריה ג. נראה לי שבמקרים רבים יש חפיפה מושלמת בינה לבין קטגוריה ב.
נראה לי ששניכם, אריק וחולי, ממעיטים ברייטינג של גנסין
הוא היה (אולי עדיין?) ברשימת חובת-הקריאה בחוגים לספרות באוניברסיטאות שונות בארץ
קראנו אותו בהמונינו
וחלקנו המליץ עליו גם להברים שלא למדו ספרות
אני אפילו מכירה מישהי שכל כך העריצה אותו עד שתלשה את תמונת הדיוקן שלו מהספר ותלתה אותה מעל למיטתה כפוסטר
🙂
מיל הזהיר מפני עריצות הרוב – כדאי לאמץ אותו דווקא כי היה דמוקרט ולא את אפלטון, למשל. בכל מקרה יש כאן עימות מעניין בין דמוקרטיה לבין איכות. האיכות איננה דמוקרטית – כלומר היא איננה נקבעת על ידי מספר ס.מ.סים שנשלחת לאולפן, ולכן תמיד היא "רכושו" של מיעוט אליטיסטי, והרוב אוהב לחם ושעשועים – כך היה וכך יהיה, ואין דרך, ואפילו אסור להתערב בחקיקה, למשל, (בשיכנוע כן, בלחץ ציבורי להגדיל כמויות של איכות במדיה כן, לא בחקיקה כי אז הדמוקרטיה בסכנה).
אחת הבעיות היום היא עוצמתם של המדיה שזקוקה לרייטינג, וכיוון שרייטינג אינו איכותי – לרוב – יש שטיפת מוח בהבלים, ומאוד לא פוליטיקלי קורקט לומר על זבל שהוא זבל, כי "מי אתה בכלל". סיזיפוס היה אופטימי.
כשקראתי את מה שיאיר לפיד כתב על היעדר יחסי ציבור לספרו.לא אתפלא אם זאת החלטה שהתקבלה במודע, כדי להעניק לספרו "מותגיות נבדלת" משאר כתיבתו,בבחינת:"שימו לב, הפעם מדובר במשהו רציני". פשוט מגוחך.
בעצם? החיים קצרים מאד, צריך לברור היטב מה קוראים.
לך כמבקר יש חובות-קריאה מקצועיות, אבל אני מניח שהטור של לפיד, או "7 ימים" בכלל, אינם נכללים בזה.
האם התנ"ך הוא רק רב-מכר אדיר? האם העניין בו בא רק מתוך "רצון להתחבר לרב-מכר אדיר" (אם זה כך, למה יובל שמעוני לא קורא את רם אורן(.
האם אין בו, בתנ"ך, משהו מעבר? (ואין הכוונה להיבט הדתי אלא לתנ"ך כיצירה תרבותית, ולפלא, באמת פלא, שייתכן קשר, ולו חד-כיווני, בינך הנושם ובין אנשים שמזמן הם כבר אבק).
1. כבר כיום אפוף לפיד שאיני מכיר לא ראיתי מקרוב ולא פגשתי וגם לא מעוניין במיוחד בעדר של יועצים, לקקנים, מחשבי עתידים ובודאי גם יועצים פוליטיים ולא ניתן להפריד אותו ואת מעשיו מהענן האופף הזה. כך שיתתכן בהחלט שהספר נכתב נדפס והופץ לא כמהות ספרית אלא כחלק מעסק גדול יותר. הכנסת הנייר המודפס והכרוך הזה לקבוצה אחת עם המוצר של שמעוני או גנסין או אורן היא מעשה נועז ולא בדיוק ראוי..
2. אבל מה לעשות, כשאביו , עוד ייצור לא בדיוק לא נאלח, עזב השתחרר והלך יצא החוצה בקפיצה כל הרוע של הדתיים שאין מי שירסנם ואני מניח שרק על זה לבד הבן שווה כחמישה מנדטים, יחס של כבוד לדת אבל לא לחרדים כבר אמרנו? סוגה ספרותית של מנהיגים וספרות הרי יש לנו כבר בצורת שמעון פרס אז עכשיו יהיה לנו המשפחה הספרותית [ שמכסה כל ממדריך לארופה ועד הגיגים תנכיים ועד רומנים לא רעים של שולמית]. לפנינו האם האב והבן וגם פנתיאון זה הנו תופעה דתית מוכרת
נ.ב. גם יעל דיין וגם אביה חברו ספרים וחכו לנכד המשותף שלה ושל יוסי שריד, זה בוודאי יהיה דבר מה נשגב.
אכן הפוליטיקה הספרותית של ישראל היא באמת דבר מה.
בהחלט "קרב יום אשר הוא לא יום ולא לילה" (נכון, הכוונה במקור היא הפוכה. הציטוט הוא לכבוד פסח הקרב). מנקודת מבט גברית כבר היום זה די מביש להצליח בהוצאת ספר, דיסק, לטפס בסולם המישרות הפוליטיות, הצבאיות, האקדמיות, שלא לדבר על עיתונאיות.
ואם אתה עושה במדינה הזאת כסף סימן שאין לך כישרון לעסקים ואתה סתם תחמן מושחת.
גם בושה להיות בריא, הרי כל אחד יודע איך משיגים כרגע בריאות.
למה רוב הגברים חולים על שידורי ספורט? כי בספורט עדיין, על המגרש-עצמו עדיין האיכות מנצחת.
בקרוב נשים יפות תאלצנה לכער את עצמן, אחרת רק תמהונים יקנו אותן.
לדרומי – תודה על האישוש.
ליעל – מעניין, תודה על הפרפסקטיבה.
אילזה – זה היה נגדי, נכון? מה שכתבת. כי לא הבנתי עד הסוף(:
אז בהנחה שכן: "תשוקה שהופכת לשנאה", מעניין, מעניין, חשבת על זה לבד? הרי תשוקה זה כאילו ההפך…אה, אבל את אומרת שדווקא – הבנתי, הבנתי. כלומר אני ולפיד, אני רוצה ש – או שהוא יעשה – מעניין, מענייק. מקורי! אגב, ומי שאוהב אותו בעצם שונא אותו, או שכאן זה לא עובד?
וברצינות יותר: אם יש משהו דוחה יותר מתשוקה שהופכת לשנאה זו קנאה שמתגלמת בהערצה ופרגון (כדי שלא ישמיו לב אליה). אני אגב לא שונא את לפיד, חשוב לציין. השנאה שלי שמורה לאנשים אחרים. אבל אולי אני נותן יותר מדי מקום לתגובה…
למירי – אין קשר. סתם הזדמנות לדחוף תובנה(:
יוסי – תודה על האינפורמציה. שכחתי ממיל.
דודי – אני אוהב מאד תנ"ך וכאן המקום לחשוף שאני חתן התנ"ך של המפח"ש (מפקדת חילות השדה)!!!
אבל אני לא מתפעל מההתעלקות עליו, לצורך ושלא לצורך. וגם אני לא מתמוגג מכל החלקים בו בשווה.
כשספר שבעיני הוא טוב באמת זוכה להצלחה או לכניסה מרשימה לרשימת רבי המכר, אני מתחילה לפקפק בשיקול דעתי
וככה אני תוהה תדיר על ההצלחה של סאראמגו ואלזה מורנטה וטוני מוריסון ועוד כמה מעולים אחרים – בארצנו הקטנטונת.
אני חושבת שהדרך שבה את חושבת היא מכלילה ומוטעית- נכון, פעמים רבות ספר איכותי ותובעני נמכר רע, אבל לא תמיד (לפחות בעניין האיכות). הנוסחה ספר טוב= מכירות נמוכות היא נוסחה שמעמידה במרכז את הקורא ואת הדימוי העצמי שלו ולא את היצירה. זאת אומרת, אם הספר טוב ואני חושבת כך כמו הרבה אנשים אחרים אז אני לא מיוחדת או אוונגרדית ועדיף שלא אחשוב שהוא טוב וכו'. כולנו חוטאים בזה אבל מפסידים כך דברים טובים באמת. ישנם סופרים כמו איאן מק'יואן וגם אולי סאראמאגו (לגביו אני לא יודעת) שכותבים ספרים מצוינים שבד בבד עם איכותם הספרותית, התמות שלהן נגישות ומעוררות הזדהות וכן הפואטיקה שלהם.
http://www.timeout.com/film/features/show-feature/4447/michael-haneke-interview.html
זה המשפט שהפיל לי את האסימון:
when I had the proposition to remake it I thought maybe we had an opportunity to reach the audience for which it was made: the violent consumer!’
גם אותי תפסה קטגוריה ג'; היא בעיקר מטרידה.
שלפיד יוצא נגד הכביכול "קנאה" ומזלזל בכל האומרים "רגע, רגע, מה קורה פה" – כי גם הוא היה רוצה להיות מהעומדים בשער (ואולי מדי פעם אף רואה עצמו ככזה, הרי הוא הראשון שיגדיר את עצמו "עיתונאי", ועם הזמן גם האחרון), אבל נסיבות החיים, אפעס, גרמו לו להיות הכדור עצמו.
וכן, חשבתי על זה לגמרי לבד.
רוצה לנסח את תשובתך אליי מחדש?
קבלי תיקון ובקשת סליחה גדולה.
לפעמים יש לי פתילים קצרים מדי (מטאפורה בעלת משמעות אחת בלבד!!!)
(:
אבל שומרת לעצמי את האופציה הפולנית ליצירת רגשי אשמה לכשיצא ספרי הראשון.
🙂
זו יהירות שמתאימה לילדים הטיפשים של כתם והיא גורמת לך להיראות מגוחך
במטותא, אחלוק עליך ואמשיך לדרג סופרים, פשוט כי זה המקצוע שלי: מבקר ספרות.
זוכר? מבקר ספרות? שני מושגים אנכרוניסטיים, אבל כזקן השבט ודאי נתקלת בהם בעבר.
היה לי נדמה, כשקראתי את הטור של לפיד, שהוא בכלל לא התכוון לספר חדש (יש לו כזה?) אלא להצגה שלו שעלתה בקאמרי. לצערי, לא ראיתי את המחזה, אבל קראתי אותו כלקטורית – הוא הוגש לי בעילום שם, אגב – והמלצתי להעלות אותו. אחר כך כששמעתי מי הכותב חזרתי לביקורת והבנתי שכתבתי ביקורת שאפשר היה לכתוב על (כמעט) כל מה שיאיר לפיד כותב. אבל השורה התחתונה היתה שכדאי להעלות את המחזה.
אני לא יודעת עד כמה המחזה מצליח, עכשיו שעלה (נדמה לי בסוף פברואר) אבל הייתכן שהתכוון לזה?
נדמה לי שמדובר בספרו על התנ"ך. אבל הויכוח שלי עם לפיד אינו נוגע לאיכות כתיבתו ("הצגת יחיד" שלו, למשל, הוא רומן בעל חן, לא יותר אבל גם בהחלט לא פחות).
נשתמע!
אבל הוא זכה לאיזה באז מסוים ולכן היה נדמה לי שדובר במחזה, שעליו לא קראתי דבר וחצי דבר (ואני גם לא יודעת אם הוא מצליח או לא…).
גם אני כשקראתי את הטור שלו התקוממתי. מה זה לא צריך יחסי ציבור? יאיר לפיד לא צריך יחסי ציבור. גרוסמן לא צריך. הרבה אנשים ששמם כבר מוכר לא צריכים יחסי ציבור. כשייצא משהו חדש שלהם בסטימצקי כבר ידאגו לשים אותו במקום בולט. זה טוב גם לסטימצקי. ברור שלא די ביחסי ציבור וצריך גם איכות, אבל אם אף אחד לא מכיר אותך, למרבה הצער יחסי ציבור מסוימים הכרחיים.
וגם גילי כתבה על זה אתמול
http://www.notes.co.il/gili/42770.asp.
גנסין
http://benyehuda.org/gnessin/index.html