נקודות חן וצלקות; המישור, ההר והעיר

א

בסתיו האחרון, בגיל שלושים ושתיים, נתקפתי לראשונה געגועים לכפר.

גדלתי בכפר בעמק חפר, כפר הרא"ה. בנות צלופחד, נכדותיו של חפר, ביקשו להן נחלה ממשה. מדוע ייגרע חלקנו? הן שאלו. ואילו אני, בשנות העשרים שלי, ביקשתי להימלט מהנחלה אל העיר, מצמוד הקרקע לדירה שכורה, מהמוּכרוּת לאנונימיות.

מגיל עשרים ושש אני גר בתל אביב. תל אביב, למי שניזון ממיתוס "העיר הגדולה", התגלתה בחלוף השנים כעיר קטנה למדי. אחרי כמה שנים בתל אביב התחלתי למדוד תוך כמה זמן מרגע צאתי מהבית אפגוש מישהו מוכר. לא סלבריטאי – זה לוקח הרבה פחות, בעקבות הפיחות שחל במעמד בשנים האחרונות – אלא מישהו מוכר לי. חישבתי שלא יוצאת חצי שעה של שיטוט בעיר ואני פוגש פרצוף כזה. את העיר התחלתי למדוד במידותיו של הכפר. למשפחתי סיפרתי בהשתאות שמעולם לא היו לי כל כך הרבה חברים במרחק הליכה כל כך קטן. יותר מבכפר, אפילו, הבהרתי. ממני לבת דודתי, למשל, שעברה גם היא לתל אביב, זה כמו מהבית שלנו לבית של יגאל, חבר ילדותי, שגר ליד הישיבה, בקצה הכפר, אמרתי. הגילויים הללו היו בתחילה נעימים, לאחר מכן עוררו תהיות.

אבל אני מקדים את המאוחר ואף את המאוחר מאד.

ב

מאחורי בית ילדותי בכפר היה לנו פרדס. שני דונם של קלמנטינות, תפוזים ואשכוליות. אבי ז"ל הפך אותו למטע כשנטע בו "נשירים", שעל פי המקובלות אינם יכולים לגדול כראוי באקלים מתון כמו זה של מישור החוף. המקובלות צדקו: הם גדלו בהצלחה חלקית. האפרסקים, למשל, היו רכים מדי מוקדם מדי ונטו למשוך טפילים.

עבודת האדמה הייתה חשובה לאבי למרות שאת עיקר פרנסתו מצא כמורה, בניגוד להוריהם של רבים מחברי ילדותי שהיו חקלאים אמיתיים ולכן, כנראה, פחות ייחסו לעבודת האדמה ערך רוחני. את ייחוס הערך לעבודת האדמה קיבל אבי מהוריו. אמו עלתה ארצה מליטא בראשית שנות השלושים ופגשה בקבוצת הכשרה של הקיבוץ הדתי את אביו, שעלה מפרנקפורט. השניים נדדו עם ילדיהם ברחבי ארץ ישראל העובדת ונמשכו לקיים את אורח חייהם הדתי דווקא במקומות שאינם דתיים. הם עברו בעמק יזרעאל ומשם לאצבע הגליל ומשם לשיפולי פתח תקווה ולבסוף, בתחילת שנות החמישים, למושב משמר השבעה. שם הקים סבי בית כנסת ופיתח תיאוריה ופרקטיקה של זיבול אורגני לעצים שסביב לביתו. זאת למרות שמצא את פרנסתו, לבסוף, כפקיד בחברת החשמל בבית דגון.

כשהיינו ילדים, אנחנו, הנכדים, עזרנו לסבתי (סבי נפטר ב – 1973, שבועיים לפני שנולדתי, ואני קרוי על שמו) לפזר את שאריות האוכל מסביב לעצים שסביב ביתה והבטנו בתימהון מסוים – עד כמה שאפשר לתמוה על משהו בילדות, בה כל דבר הוא הכלל כי טרם התפתח חוש המידה לבחינת היוצא ממנו – בשקיות הנייר שכיסו את הפֵרות בעצים שלה כאילו הם מתנות הפתעה לימי הולדת. בתימהון גדול יותר הבטנו בשירותים מחוץ לבית, שהיו פתוחים לבור גדול. הרעיון שסבתי הצנומה, האוחזת ספרים בידה, מהדקת את מטפחתה לראשה ושאינה אוכלת בשר מלבד בשבת משתתפת בתהליך הדישון הטבעי היה לא נתפס.

כשסבתי הייתה באה לביתנו בכפר, ראשית מעשיה הייתה "לרדת לפרדס" ולקטוף משהו. סבתי ראתה בפרדס מקום מקודש ובעבודת האדמה התעלות רוחנית. אני שנאתי לרדת לפרדס. זו הייתה עבודה ואני, גיליתי בחרדה מסוימת כבר בילדות, שונא לעבוד. אבל חשתי אשמה על כך ולכן נלוויתי אליה ועקבתי אחר מבטה שליבב את הפרות לפני שקטפה אותם. לעתים, בסיום הקטיף, הייתה סבתי מתיישבת עם ספריה, ספרי קודש וספרי שירה, במרפסת הנשקפת לפרדס ומותחת קו ברור בין עיסוקיה הרוחניים לקטיף. כשבגרתי מעט ונמשכתי לקריאה בספרים הללו ניחמתי את עצמי שבמשיכה הזו אני מכפר על האדישות שלי כלפי "הפרדס" (למעשה, כאמור, המטע).

ג

בחופשות הקיץ נשארנו לעתים, האחים, בביתה של סבתי במשמר השבעה לכמה ימים. לעתים נלוו אלינו כמה בני דודים. בביתה של סבתי, שביקרה באופן עקרוני אך מעורפל את "הטכנולוגיה", לא הייתה טלוויזיה ולא היה טלפון. הימים היו רבי פעילות אבל הערבים היו ארוכים ומעט עצובים. כשרצינו לדבר עם הורינו היינו הולכים למכולת במושב ומטלפנים אליהם.

האדמה במשמר השבעה מגורגרת וחומה-שחורה, על פניה צימחו עשבים סגופים ושורטניים  ובעיקר משכה את עינינו העובדה שהיא חרושה סדקים. הסקנו שרעידות אדמה פוקדות את המושב מדי פעם, ברווחים שבין ביקורינו. הסדקים באדמה התפשטו גם על פני הכבישים המיושנים שבמושב. הם הפחידו אותנו כי רימזו על אי יציבות מתפשטת ומפני שהזכירו את הקמטים בפניה של סבתי. אם לא הייתי חושש מספרותיות יתר הייתי אומר שהסדקים באדמת משמר השבעה היו המפגש הראשון שלנו, הילדים, עם עובדת המוות. בכפר, לעומת זאת, האדמה סמיכה וכבדה ושום סדקים לא מתפשטים על פניה. החזרה הביתה הייתה חזרה אל היציבות של ההורים ושל האדמה.

ד

בקיץ 81' בישרו לנו ההורים שאנחנו עוברים ל"חבל ימית". אבי היה פעיל בתנועת "התחייה" ותכננו "לעצור את הנסיגה מסיני". לא עברנו לימית עצמה אלא, עם עוד כמה עשרות משפחות, למושב ששמו תלמי יוסף. שהינו במקום חצי שנה אבל אני ידעתי שמקומנו האמיתי הוא בכפר. לכן יכולתי ליהנות מהאדמה הצהבהבה, ההדוקה והשטוחה שהקיפה את הבתים הספורים בתלמי יוסף ובטח מהדיונות המרהיבות והבתוליות שהיו בימית, אליה נסענו כל בוקר רבע שעה לבית הספר. המרחבים של האדמה הצהובה, שהתחלפה, עם הקרבה לים, בדיונות הלבנבנות, היו מושכים אך מלאי בדידות. הכפר הירוק בעמק חפר נראה, לעומתם, כלבו של "הסהר הפורה" (עליו למדתי מקריאה ב"אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל"); ארץ נושבת מוקפת ארצות נושבות נוספות, כפרים, מושבים וקיבוצים, וביניהם פרדסים מוריקים. כשפינו אותנו נקרעתי בין האידיאולוגיה לרגש. האידיאולוגיה עצבה על הנסיגה אך הרגש שמח על החזרה לכפר.

ה

בשלבים הראשונים של גיל ההתבגרות התפתחה אצלנו, ילדי הכפר, תחושת הטריטוריה. המשחקים שלנו קיבלו חזון, הפכו לאֶפּיים. התחלנו לחלק את הכפר, לשחק "שני דגלים", להקים חבורות ומחנות סודיים ב"פלחות". ה"פלחות" נראו אז אינסופיות ובתוכן תחנות שמקלות מעט על ההתמצאות: הבאר, המזבלה, בית הקברות, מגדל מים ישן.

כשאני חושב היום על ילדותי אני תמה עד כמה הנוכחות שלי בנוף הייתה טבעית ומוטבעת כל כך עד שלא נתתי את דעתי לתחלופה המהממת של עונות השנה. היום, בתל אביב, עטוית שלמת בטון ומלט, אני דרוך לסתיו ולאביב כמו שלא הייתי מעולם בילדותי. אני דרוך אליהם, אבל, כשבמחשבתי אני מצוי בכפר ואני ממתין לשלוליות – שייקוו במקומות הרגילים כפי שהן נקוות כל חורף בדרך לבית הספר – לקלמנטינות או, לחלופין, לאבק הקמחי של השבילים בפלחות בקיץ. אולי זה טבעה של הילדות שבגלל ראשוניותן של החוויות התחלופה – של עונות השנה במקרה הזה – אינה מעוררת פתיעה מיוחדת.

ו

אם לא הייתי חושש מספרותיות יתר הייתי אומר שאחד הסימנים המוקדמים ביותר לנטייה שלי לתחום הספרות התגלה בטיול השנתי של כיתה ה"א. נסענו לנגב (או למדבר יהודה, אני לא בטוח) וכשחזרנו הכרזתי בפני הורי שהנוף של המדבר הוא הנוף האהוב עלי ביותר. הייתה בהכרזה הזו מהנאת הפרדוקס. דווקא הלא-ירוק, הלא-רך, הלא-רטוב, ובעיקר: הלא-מיושב, אהוב עלי. הייתה בהכרזה הזו, בקצרה, הנאה פיוטית. לא שרציתי לגור במדבר, זכרתי את חבל ימית, אבל כיעד לטיולים העדפתי מדבריות.

ז

בינתיים קרו דברים. שניים מאחיו של אבי עברו להתנחלויות. הנוף בשתיהן, למרות המרחק הרב ביניהן, נראה לי דומה. הרים לא לגמרי ירוקים, הרי טרשים לא לגמרי קרחים, ובדרך יישובים ערביים עם הריח העז שנדמה היה לי שמורכב מתמהיל של שמן זית ונפט. אבי, משום מה, ביכר להישאר בכפר. אולי היו אלה סיבות טכניות (משכנתא וכדומה) ואולי משהו בכפר במישור החוף משך אותו במיוחד, האנשים, זיכרונות ילדותו, אינני יודע. על כל פנים להתנחלות לא עברנו. הנוף בהתנחלות היה, כמובן, "ארץ ישראל" הרבה יותר מאשר הכפר במישור החוף. ההרים השוממים בחלקם, בתיהם הותיקים של הערבים, הזְקָנים של הגברים בהתנחלויות דודי ודודתי. בכפר בעמק חפר היו מעט מאד זקנים. שפמים היו, כמו לאבי, אבל זקנים, כמו לדודי, מעט.

אבל יש לזכור ש"ארץ ישראל", כמו כל מושג, נחוותה כמשהו מעט חיצוני ואילו הכפר, כמו כל מציאות נתונה, היה משהו פנימי, טבוע. הכפר היה בחלקו של שבט מנשה, למדתי, שבט מיוחס הרבה פחות מאפרים, בנימין ויהודה ששכנו בהרים. מחלון ביתנו לימד אותי אבי להבחין ביום צלול, שאחרי הגשם, בקווי המתאר של הר גריזים והר עיבל שנשקפו במזרח וכאילו הקלו עליו את הישיבה במישור החוף, בנחלת מנשה, הבן הבכור ואטום השכל במקצת של יוסף.

אבי, כמובן, תמך בהתנחלויות והתרגש מנוף הקדומים של יהודה ושומרון, אבל דווקא את המילה "נוף" ("תראה איזה נוף, אריק"), שנאמרה ברטט התפעמות והייתה מילה מקודשת כמעט, ייחד לחלקים אחרים בארץ. כשנסענו לכינרת, למשל. אולי גם אצלו, מי שהיה ב – 67' כבר גבר מבוגר למדי, בן 28, "ארץ ישראל" הייתה מושג, מעט שונה מה"נוף" המציאותי של גבולות 49'.

ח

ופעם אחת חל עימות בין "הכפר" ל"התנחלות". זה היה ביום העצמאות 85', אני חושב, במלאות 50 שנה לכפר הרא"ה. החדשות שהסתננו על החגיגות שעומדות להתרחש היו מדהימות. הכפר הלך להיהפך ללונה פארק ענק. אומגות מראשי העצים, קרונות מתפתלים קשורים לטרקטור, קרוסלות ענק, דוכני מזון. הילדים העבירו זה לזה בהתרגשות את החדשות. חלמתי בלילות על שינוי פניו של הכפר. כמו החלום המפעים, החוזר שוב ושוב, על כך שהבית שלנו שקוע עד גגו במים ואני צולל בין החדרים, מתחת לשולחנות, עולה במעלה הספרייה.

כמה ימים לפני יום העצמאות הודיע לי אבי ששנינו נוסעים לשומרון ביום העצמאות. יישוב מוקם בהר גריזים, הר הברכה, שנשקף ביום צלול מביתנו, ושמו בהתאם "ברכה". האם התקוממתי? נראה שלא. התקיים שוויון בין שני הפיתויים. נסענו ועברנו דרך שכם (במקום שבעוד כעשור, בצבא, אקלע בו למארב בקבוקי תבערה). הדרך במעלה ההר התפתלה. בחוץ היה קר. אלפי אנשים עמדו בצדי הדרך. לא הייתי רגיל לכמות כזו של אנשים. אבל לפתע הבחנתי שהם מסוג לא מוכר. בכובעים, כמו יצאו לטיול, לא בכיפות; בבגדים צבעוניים, לא בגוונים חמורים. הם משלום עכשיו, הסביר לי אבי. מפגינים נגד. היה משהו מפחיד באנשים האלה, בכמות שלהם, בזרות שלהם, בשנאה שלהם. לבסוף הגענו לפסגה ושם כבר האנשים מוכרים. הרבה פחות. דגל, כמה קרוואנים, נאומים, רוח סכינית. אחר כך, במשך שנים, העלו חבריי זיכרונות מיום העצמאות ההוא, שנפל חלל בזיכרון שלי.

ט

אבל הניגוד בין "הכפר" ל"הרים" לא היה שלם. לא רק באי-המודעות שמאפיינת את הילדות, שגורמת לילד לא להיטיב להבחין בניגודים או בהקבלות, אלא גם במודעות של אותה תקופה. כי הרי – ידעתי בשלב מוקדם יחסית – מהישיבה שלנו בכפר, "אם ישיבות בני עקיבא", יצאו ישיבות בנות שלבסוף, מדוחק המקום כנראה, העפילו כמה מהן להרים. ואכן – באיזה שהוא רובד תת מודע – היה נכון, לפיכך, שהישיבה בכפר ניצבת על גבעה, "גבעת הישיבה", כאילו מישור החוף התגבע בכמיהה שאחר כך מצאה את ביטויה השלם בהרים האמיתיים שממזרח לו.

באופן מוזר – או אולי לא מוזר כל כך אם נניח שהביטוי "מישור החוף" נתפס כמחייב כל סנטימטר – תפסתי את הכפר שלי כמצוי במישור. גם כשנאלצתי להודות שהישיבה הסמוכה לכפר נמצאת על גבעה, הכפר שמתחתיה נותר במחשבתי עדיין שטוח. אני חושב היום שזה מוזר כי היציאה התדירה לפלחות, ברגל או באופניים, וההתבוננות ממזרח בכפר חשפה בקלות את העובדה שהכפר גם הוא ניצב על גבעה. גבעה קטנה – אבל גבעה.

לקראת בר המצווה שלי קיבלתי מבן דוד חילוני ומשכיל שלי את הספר "מלחמות היהודים" של יוספוס פלאביוס. ההקדשה בספר הסבה את תשומת לבי במרומז ובתקווה לסכנות הקנאות הפוליטית והדתית, שמגולל יוסף בן מתיתיהו, אבל תוכנו המיליטריסטי, תיאורי הקרבות, דווקא הוא שלהב את רוחי. באחד הימים, כשהבטתי על כוורת הבתים של הכפר מהפלחות, נדמה בעיני הכפר להרודיון ולגמלא בו זמנית, כפי שמתאר אותם פלאביוס. בתים על גבי בתים המאיימים לצנוח אל התהום (כך בגמלא). 

י

כשאבי נפטר, ב – 86', הוא נקבר בכפר. בית הקברות בכפר הוא מקום סולידי, אם אפשר לומר כך. מצבותיו פשוטות והוא מישורי ולא מבליט את עצמו, כמו הכפר עצמו. האדמה דשנה וקל לכרות בה קברים. סבי, אביו של אבי, לעומת זאת, נקבר באחד מבתי הקברות היפים בארץ. מעל שדה יעקב (אחת התחנות שעברו הוא וסבתי בשנות נדודיהם), בסמוך לקריית טבעון. בית הקברות הזה מתנשא מעל חלקו המערבי של עמק יזרעאל והתמונה מרהיבה. בית הקברות הזה הפך לתחנה תיירותית מדי פעם כשאני נוסע ל"צפון" ("צפון" פירושו חופשה, כמו ש"דרום" פירושו צבא). הוא בעצם נמצא על סיפּו של "הצפון", מייד אחרי שיוצאים מהמנהרה של ואדי מילק, שאליה נכנסים מהמציאות המשעממת של מישור החוף ויוצאים, הופ!, לנוף החופשה המרהיב של "הצפון". זה קצת היה מוזר לשותפיי השונים למסע ל"צפון" לחנות בראש ובראשונה בבית קברות אבל הנוף המתיק מייד את העיכוב. כשמזכירים את בית הקברות המפורסם בכינרת אני גא על כך שאני מכיר בית קברות יפה לא פחות. כשדודתי נרצחה בפיגוע לפני שנים מספר היא נקברה בעופרה. שם, לעומת בית הקברות בכפר, בית הקברות טרשי וקטן למדי. בית קברות צעיר עדיין.

יא

כשהתחלתי ללמוד בישיבה התיכונית נפל לידי ספר של דרשן חרדי. אני חושב היום שהיה זה ספר של אורי זוהר (שאותו לא הכרתי לא בפועלו החילוני ולא בפועלו הדתי באותה תקופה). בספר ניתן ביטוי למחשבה שהייתה צפה לה במעורפל במוחנו הנעריים: בארץ ישראל יש מגוון של נופים, מעין תמצית של נופי שאר ארצות תבל. באיזה עוד מדינה תמצא מדבר נורא כמו הנגב או מדבר יהודה ופסגות מושלגות כמו החרמון במרחק כל כך קטן ביניהם? איפה עוד תמצא את המקום הכי נמוך בעולם, 300 מטר ויותר מתחת לפני הים, בצד חוף ים ארוך בגובה פני הים עצמו?

אבי, כמו יצחק אבינו, לא יצא מעולם מהארץ, ולא יכול היה להפריך את התפיסה הזו אבל אמי, שעלתה מארגנטינה, לא התרשמה כל כך מהטיעון. היא גדלה לגדותיו של הנהר הרחב בעולם, הריו דה לה פלאטה, שמגדתו האחת לא נראית גדתו השנייה, ואת מפגשה המאכזב עם הירדן תיארה בפני פעם. היא קצת מיתנה את תיאור אכזבתה כשראתה את אכזבתי.

יב

את החורף הגדול של 91' עברתי בגובה 900 מטר מעל פני הים, בישיבה הגבוהה בבית אל. שלג ירד, בגובה חצי מטר, ובחורי הישיבה הרציניים לא נמנעו מלהטיח זה בזה כדורי שלג. לאחר יומיים או שלושה השלג הפך בחלקו לקרח. בהיעדר מגפיים חדרו רסיסי שלג לנעליים והפכו למים קפואים. כוויות קור עלו ברגליים. היה קר, קר נורא ונמאס. המראה הלבן חדגוני ותפל והתגעגעתי במעורפל לרבגוניות של האדמה החומה, הצמחייה הירוקה, הכבישים האפורים, המכוניות הצבעוניות. לכפר. צריך היה להיזהר לא להחליק בחוץ או, במקרה בהם לא התקשה השלג, לא ליפול למלכודת של שלג חצצי. גם השלג עצמו הזדהם ונמלא כתמים שחורים, כמו הריאות המעושנות שראיתי פעם בסרטון תעמולה נגד עישון ביסודי, כאילו שפכו עליו נפט או שמן שרוף. כעת לא רק שהשלג הציק ונמאס, הוא גם לא היה יפה.  

זכרתי שאבי סיפר לי על הפעם היחידה שירד שלג במישור החוף. זה קרה כשהוא היה נער, בשנות החמישים. אבל אפילו בחורף הקשה הזה של 91' לא זכה מישור החוף להתכסות בלבן. אולי השלג במישור החוף ירד אז כחלק ממכלול הקשיים של מדינה צעירה וכיום, כשמקומו של מישור החוף מובטח ומוסדר, לא מופרת הנורמליות האקלימית שלו?

יג

בספסל הראשון של בית המדרש בישיבה הגבוהה למד בנו של ראש הישיבה, שהיה גדול ממני בארבע שנים לפחות. הוא ישב כשרגלו הימנית מונחת תחתיו ומבצבצת ממותן שמאל והתנועע במתיקות על הסטנדר שלו. הוא עילוי אמיתי, אמרו כולם, אך כמו הלל הזקן הוא לא סרב לאף שאלה טיפשית של תלמידי שיעור אל"ף. למעשה, נוצר לעיתים מעין תור של שואלים ליד מקום ישיבתו. עיניו המאירות היו מרוכזות בשואל כאילו בשאלה הנשאלת תלויים חייו של המשיב. הוא התיר את הקושיות בשכל בהיר ועמוק, כשקולו נוהם וכמעט אינו נשמע. גם בלימודי ה"אמונה" הוא היה נחשב למעמיק ביותר. כשעמדתי לעזוב את הישיבה ניהלתי אתו כמה שיחות שאני זוכרן לטובה. הוא לא ניסה להניא אותי מהחלטתי אלא הסתפק בהקשבה אוהדת ובדאגה פרקטית לעתידי. בשיחתנו האחרונה אמרתי לו שנראה לי שההרים האלה, החוויתי בידיי סביבי, מצריכים אישיות קשה ואני רך יותר, כמו האדמה של מישור החוף. הוא צמצם את עיניו והסתפק בנענוע ראש לאות שהבין את כוונתי.

יד

בשנות העשרים שלי, כאמור, רציתי להימלט מהכפר. הרגשתי חנוק בו כמו מדאם בובארי בפרובינציה. ישבתי בבית והזיתי על תל אביב. תל אביב של מעלה. אני זוכר, וסומק, כמו שאומרים, עולה בלחיי, איך ראיתי פעם בכפר, באמצע שנות התשעים, את התוכנית "החמישייה הקאמרית". בסוף התוכנית נכתב שכל מי שרוצה לשלוח רעיונות והערות לתוכנית מוזמן לעשות זאת. בהתלהבות של תמימים ישבתי וחיברתי מערכון. נושאו היה רפתן ממושב בעמק חפר שלא מצליח לשמוע גלגל"צ כי עמק חפר נמצא בדיוק בין אזור הקליטה התל אביבי ואזור הקליטה החיפאי של התחנה (מה שנכון). המערכון עבד על הרעיון של חקלאי מחוספס, שמתגלה כמי שמבין בדקויות המוזיקה הפופולרית. המערכון ניסה להגחיך את הפרובינציאליות אבל שליחתו מלאת התקווה לת"א היא אולי סמל מוצלח יותר לפרובינציאליות הזו.

טו

יש לי תיאוריה על ת"א. אנשים מגיעים אליה בגילאי עשרים בחיפוש אחר היופי ויוצאים ממנה חזרה לפרובינציה בגילאי ארבעים כי היופי הופך כבר למטרד, קשה לשאת אותו, קשה לקיים בצדו משפחה. אני עוד לא שם, בגיל ארבעים, אבל געגועים, כאמור, תוקפים אותי לכפר החל מהסתיו האחרון.

יז

בכפר הרא"ה יש, כמו בכל המושבים בסביבה, מגדל מים. כשהיינו ילדים היינו מטפסים עליו ברטט-התרגשות ומשקיפים על מרחבי הפרדסים שנמתחו לכל עבר והפרידו בין המושבים השונים. כשהייתי נער היה כבר הטיפוס על מגדל המים בחזקת סכנה. אני מניח שכבר לא נעשה בו שימוש ולכן לא טרחו לתקן את מדריגות הבטון החסרות שהובילו לפסגתו. מוטות הברזל, שפרצו מהבטון בשאננות לעבר השלבים החסרים, רחרחו בתדהמה את האוויר שקידם אותם בחללים הפעורים והתעוותו מאימה. על האדמה הונחו המדרגות שנשרו מזקנה כמו שיניים ושאיש לא טרח לפנות אותן. כעת היה הטיפוס לפסגה אתגר של ממש אך מי שהעז לעלות למעלה, כנגד האיסור המפורש של ההורים, יכול היה לראות כתמים צהבהבים ושוממים מתפשטים בתוך הירוק של הפרדסים.

כיום, סביב רוב המושבים בעמק חפר אין פרדסים בכלל. הקרקע הופשרה לבנייה והיישובים מתפשטים ומתחילים להתקרב בחשדנות איש לרעהו. ביום בו עקרו את "הפרדס" מאחורי בית הורי לא הייתי בכפר. כשבאתי לביקור הבטתי בקדרות בשממה שנפרשה בפני. בני משפחה אחרים פרצו בבכי.

גם האוכלוסייה בעמק חפר משתנה. המגורים הכפריים קורצים למעמד הבינוני-הגבוה והוא שש לפרוק את מה שצבר בעיר על אדמת העמק ולהתקין לו עליה דירות נאות. אחרי עשרות שנים של קיפאון יחסי השתנה עמק חפר תוך עשור לבלי הכר והשינוי והתזזיתיות נמשכים והולכים. אבל את מגדלי המים לא הרסו. על מגדל המים של היישוב השכן ליישוב בו גדלתי, שסמוך לכביש הראשי, הוצב שלט ענק ואדמדם של "זוגלובק". גם על הדופן הענקית של אחד המתבּנים במושב שלי נמתחה יריעת ענק כחולה-לבנה של מחלבות "גד". ואילו בכניסה למושב שלי, בשילוט כהה, הזהה לזה שמיועד בדרך כלל לציון אתרים היסטוריים, מתבשרים הבאים על מחלבה מסחרית שפועלת אצלנו במושב בעשור האחרון.

יח

בצעירותי בזתי ללהיטות הנדל"נית של בני האדם וראיתי בה חומרנות שאני נקי ממנה. והיום? אני אולי לא נקי מחומרנות אבל התשוקות הנד"לניות, הבנות צלופחתיות, שאני מגלה בעצמי פתאום, לבית, לנחלה, לאדמה, לעמק חפר, נראות לי קשורות יותר להתבגרות. ואני אומר "התבגרות", אתם מבינים, בלשון נקייה.