הדברים שלהלן אינם בגדר רשימת-ביקורת אלא בגדר רשימה-רשימתית, כלומר פרי התרשמות ולא פרי קריאה חמורה ומדוקדקת של כל מילה, עליה אני מקפיד בספרים שאני מבקר בעיתון. בקיצור, בעיון בחוברת "מעין" הרשיתי לעצמי לזנוח באמצעם טקסטים – בעיקר שירים – שלא שבו את לבי; לא משום זלזול ודעה מוקדמים, חלילה, אלא מקוצר זמן ואיזו תפיסה פואטית שלי, הנוגעת לשירה (שאנסה להציגה בהמשך).
עם זאת, רציתי לשתף אתכם בהתרשמויותיי משלוש השעות (בערך) שביליתי עם כתב העת (מגזין? באיזה כינוי להשתמש על מנת לא להיחשף כלא-קוּלי, חלילה?) – שלוש שעות בהן המתנתי בהיכל איי.בי.אם בגבעת שמואל, שכן לדגי זהב נרגשים בבריכת הלובי שם, לתיקונו של המחשב שלי – שיש בו, כלומר בכתב-העת, חשיבות מסוימת.
קודם כל, רצוי, לטעמי, להפריד בין "מעין" כתופעה חברתית-תרבותית – והוא תופעה, בהחלט! – לבין "מעין" כמקבץ של טקסטים בעלי ערך אימננטי-מהותי כזה או אחר.
אומר מייד, שאומר מייד, שכתופעה תרבותית-חברתית "מעין" הוא תופעה – ובכן: תרבותית-חברתית – מעודדת ביותר. כי יש כאן מרד. מרד של צעירים תל אביביים, שאינם מוכנים להיות מדורגים בשיטה הנהוגה בישראל מאז שנות ה – 90. כלומר, לפי כספם. יש כאן מרד, מרד נואש לפרקים (ועל כך מייד!), מבדח לעתים, משמח עמיתים (למרות בוסריות ניכרת במחשבה הפוליטית). בקיצור: יש כאן ניסיון מוצלח ליצור בוהימה אורבנית. ניסיון לרווח כך מעט את אופציות הקיום של צעירים בישראל ובתל אביב (מי שרוצה לעשות כסף, אדרבה, שיעשה, אבל שזו, כלומר ההתברגנות, לא תהפוך לדרך האקסקלוסיבית לקיום, לאתוס מחייב). ניסיון, שלטעמי, צולח. אי לכך: שאו ברכה הוגי "מעין"!
וזו עוד נקודה חשובה שאומרה מייד. הנה אני אומר, ממש עכשיו. הנה: בניגוד לדימוי העולץ של "מעין" (שנפלו בקסמו, כנראה, שני אנשים מכובדים כמו מרדכי גלדמן וזלי גורביץ', שכתבו לגיליון הנוכחי שני שירים עולצים ולא מעניינים כל כך, כדברים אחרים שלהם שקראתי), התכנים העולים מהיצירות כועסים. כועסים על חברה שהשתעבדה להון הגדול, לטכנולוגיה, אפילו, כמדומני – לא להאמין! – לסקס הקר, ודאי של"כיבוש" (ועל כך מייד!!). כי, שוב, "מעין" הוא, בעיניי, מרד של צעירים אורבניים בני המעמד הבינוני (ומטה), שלא מוכנים להיכנע ליאפיזציה של הצעירים בישראל, לאוניפורמיות של השוק התאגידי. ומכיוון שהיאפיזציה וכו' דומיננטית – הכעס המוצדק.
אבל כשמגיעים לטקסטים עצמם, העניינים מורכבים בהרבה, ליתר דיוק: לא מורכבים, הרבה פעמים. יש כמה פנינים, בעיקר בתחום המניפסטים (ועל כך מייד!!!) אבל צריך לפצח הרבה צדפות על מנת להגיע אליהן.
אולי אפתח בנושא הכאוב של השירה. הדרך הנכונה לקרוא שיר, לטעמי, היא לקרוא אותו פעם אחת, באותו קצב בו קוראים טקסטים אחרים, ולשאול את עצמך מה השיר העניק לך. שיר צריך לפגוע כברק ואם לא כך קורה אני לא נשאר לחכות לרעם המתמהמה. משורר צריך לשוות נגד עיניו אדם טרוד שעליו ללכוד אותו באחת. כן, כמו קופירייטר – רק בלי אלמנט הזנות. וב"מעין" הברקים השיריים מעטים.
אולי אפתח מעט את הנקודה. מי שאינו אלתרמן – ורובנו איננו – לא יכול לדרוש מהקורא שלו להשתהות ולפענח את צפונות-שירו, כך שבתום מעשה הפענוח הכספת השירית תימצא דלה בשלמונים. האידיוסינקרטיות השירית היא המכה של דורנו. הציפייה הנרקיסיסטית (שכולנו, כולנו לוקים בה, אפילו מבקרים חמורי סבר!!!!!), שמישהו ישהה קצת אצלך ויבין את הסבך שלך, בלי שתסייע לו להבין, בלי שתעשה אתה, המשורר, את העבודה, היא המגפה (אחת המגפות; ועל כך מייד!!!!) של הכתיבה השירית העכשווית.
חבר'ה (עוד אומרים חבר'ה?) – זה לא ילך כך. שיר צריך להעניק לקוראו דבר-מה, להיות מופנה החוצה. שיר לא נועד להוכיח לכולם כמה המשורר מורכב, מיוסר, סקסי, מגניב או מתוחכם. בשביל זה יש תוכנית ראיונות עם ליאור שליין. שיר לא נועד לקחת – תשומת לב, הערצה – שיר נועד לתת. (זה מעט יותר דיאלקטי מההצגה המעט פשטנית לעיל: שיר נועד להעניק דבר-מה ועל הדרך יכול גם לספק את תשוקת הטווסות של כותבו. אבל "על הדרך" לא באם (אמא של) הדרך).
וזו הבעיה הראשונה בשירים ב"מעין" – האידיוסינקרטיות. למשל, של המשוררת, ש"מעין" הקדיש לה חוברת: ואן נויין. ברור שמדובר בבחורה אינטליגנטית, בעלת חיי נפש אינטנסיביים, עברית עשירה. אבל מה היא נותנת לי כקורא? קשה קשה להבין. במאמץ מסוים אני יכול להבין (אני לא ממש מטומטם, רק קצת). אבל אני לא רוצה להתאמץ – זה העניין! אני רוצה שהמשורר יתאמץ לחשוב טוב טוב מה יש לו לומר לי ואז להגיש לי את זה מוכן, מוחלק.
יש לנויין משפטים יפים, יפים מאד אפילו, פה ושם ("בתקופה שהמלים/התעלו מעל הנאות הגוף/ לפני שצמחו כל גורדי השחקים" – מצוין, מצוין!; "תשאל מאיפה באתי, אשיב/ באתי מהריקבון./ מאיפה באתי, אתה שואל/ כלומר, ההורים?" – יפהיפה!)) , כן, קצת עניינים חברתיים, קצת עניינים פנים-משורריים. אבל הכאוס שמקיף אותנו לא מקבל סדר רגעי בעקבות הקריאה. וחשוב להבין: אידיאל הבהירות שאני קצת מטיף לו כאן בשירה אינו עומד בסתירה לדיסהרמוניה של המציאות, ליצריות שלה; אידיאל הבהירות אינו אידיאל "הנאורות". זה אידיאל פואטי שיכול לשכון עם ניהיליזם והדוניזם אידיאולוגים (מי שחפץ בם). אבל ניהיליזם מעובד ומוגש בצלילות כמנחה לקורא.
שירים רבים, רבים כאן, פשוט לא מובנים בקריאה ראשונה של קורא מיומן (יחסית). כמה שונה כל זה מהפזמון הבהיר של זמר הפולק וודי גאתרי ("הטבח של 1913"), המוגש כאן!
בעיה מרכזית נוספת, בצד האידיוסינקרטיות (שמאפיינת גם חלק מהפרוזה, שלא היה לי ברור מה מבקשים כותביה לומר, ושהתקבל הרושם שחלק מהכותבים בטוח שכתיבה שאינה ליניארית-כרונולוגית היא עדות חותכת לתחכום ספרותי), בשירים, היא תופעת העמקות המדומה. למשל, בשיר הבא של דנה פרנק:
"קשה לקרוא לזה רוח. ובכל זאת
היא גורמת לקצה הסיגריה שלי לפעום באדום
כמו לב שקראו בשם בעליו"
יש כאן שורת תקבולות: סיגריה פועמת ברוח (רפה)=לב (נרגש?) למקרא שם בעליו=(בהיחבא
: תקבולת לכלב הזוקף אוזניו למשמע שם אדונו)
אבל מה התקבולת "אומרת"? מה היא מוסיפה, מבהירה, מחדדת, בקשר ללב שקראו בשם בעליו? הרי ברור שלב שקראו בשם בעליו "פועם". אין צורך בסיגריה על מנת להבהיר זאת. התקבולת היא טאוטולוגית ולא מטאפורית. ואולי אחרת: התקבולת נועדה למצוא דימוי לסיגריה הפועמת, לא לרגש הניעור לשמעו של שם הבעלים. ולמצוא מטאפורה לסיגריה בוערת – ובכן, זו לא עבודה למשורר.
עוד דוגמה לעמקות מדומה, שירו של יוני רז פורטוגלי:
"מאחורי מרכז פרס לשלום
השמש."
זה "הייקו-אי" עמוק.
או שלא.
ובדיוק אותו דבר אצל יואל הופמן:
"עוד מעט אביב
אני רואה בחלום
אשה גרוזינית".
עמוק. או שלא.
כך הם גם השירים "האקספרימנטליים" של אוהד פישוף ועוד.
ולפעמים יש כאן מעט יותר מרק עמקות-מדומה. למשל, אצל באיו קמר בשיר בשם "ישראל":
"הארץ טובה לייבש כביסה". (זה כל השיר, כן? אבל כאן זה עובד)
והבעיה השלישית בשירים היא הפרובוקטיביות הפוליטית. מה אומר, ההקצנה הזו (למשל, אצל יפתח אשכנזי בשיר "וידוי של כתב צבאי", על משגל עם הרמטכ"ל רפול) מעוררת חשד שיש כאן בעצם אי-אמון בשירה ופנייה לעבר הפרובוקציה הפוליטית על מנת להחיות את הגופה.
אבל בצד זה יש כאן הברקות וחביבויות של שירה היתולית-פרחחית. לא יותר מהברקות וחביבויות אך גם לא פחות. למשל של שוהם מנלה ("הראיתי לאיילים/ זין וביצים/ והייתי המאושר באדם").למשל של איתי מאירסון (בשיר "לא אתחתן עם בתך"). של אהרן שבתאי (בשיר "כרוז מס 1. לתלמידי כיתה י"א"). או של מיכל כהן: "מתחת לבגדים רטובים/ לאברי מין מקופלים/ ברך נמתחת/ מושב לידי/ פלאפון חם"- "גברים במונית שירות", שם השיר). קצת התגנדרות ב"נועזות" – אבל חביב. וכך יעל פרידמן: "את הנשים שלך/אתה מחליף/בזריזות/שבה משנים גופן במחשב./חבל שהגודל שלך/ נשאר קבוע". חביבים השירים העוסקים במצב המשוררים הקונקרטי, כמו שירו, "במרתף ההוצאה לאור", של עידן קטייפה. או של מאיר קובלסקי.
ויש כאן עוד תופעה, תופעה מעניינת. "שירה אורבנית", אני קורא לה, אבל לא במובן השגור אלא במובן זה שאין זה שירה גדולה ו"אוניברסאלית", אבל בהחלט שירה, כאמצעי תקשורת לגיטימי ומלא-חן במציאות אורבנית. כך למשל השיר המקסים של נמרוד קמר על חנות צילום המסמכים המיתית "גלסי". ("בחנות לצילום מסמכים גלסי/ כל העכברים דביקים/ כל המקלדות טחובות/ אבל יש להם אופיס 2007 וכו'"). או שני שירים נוספים שלו על יחסים בינו לבינה (כמו שהיו אומרים אצלנו ב"בני עקיבא") "התפסן" ו"תיבה". דוגמה נוספת לשירה אורבנית חיננית היא שירה של אורית גת: "אהבתי אותך כתירוץ/ לנסוע על גשר מעריב מצפון וכו'". שוב, צורת תקשורת חיננית בקהילייה אורבנית. ריוויינד קצר: הנה, אגב, דוגמה לשיר, "התפסן" של קמר, שעם קצת עבודה היה משתפר: "את מרגישה את / המגנט? כמו תפסן/ קפיצי עם קרח יבש/ שהולך ונמס עד/ שניפגש" – את המגנט של הפתיחה אפשר להשמיט. סתם דימוי על דימוי. והשאר מקסים. גם השיר של צ'יקי (אחד האנשים היחידים שמצחיקים אותי – בהומור האירוני-נואש שלו; ולא, איננו מכירים, מלבד מבטי זימה הדדיים בבית קפה ולחיצת יד אחת) מתחיל טוב מאד – השיר "סדנת הדיג של בכירי המשק" – ומאבד, לטעמי, את הפאנץ' בהמשך. שיר נאה יש גם לסרג' אברבוך (הקצר מהשניים והמובן מהם). חביב השיר השני של דודו ויזר (המובן מהראשון). וכן של זוהר וגנר (השיר הראשון "האחוריים שלי").
באגף הסיפורים רבו הסיפורים שלא זיהיתי את הדרייב לכותבם, מלבד הרצון "לכתוב". יוצא דופן לטובה הוא הסיפור הנאה-במידה של גלעד מאירי, ששלדו הרעיוני מעט חשוף אבל הוא בעל ערך ומנסה לעמת את העולם הטכנולוגי-פרסומאי של הכסף עם מציאות תמה של אי בודד, באמצעות התרסקות של שתי נשות עולם ההווה המעודכנות ("ריטה" ו"קטיה") ועוזרתן בת עולם העבר ("יונה") על אי בודד. סיפור ישר ולא מתחכם הוא "מוזיקה אמיתית" של דוד פרץ. וסיפור בשל לחלוטין, או כמעט לחלוטין, והיחיד הבשל בקובץ, הוא סיפורו (סיפורה?) של תמיר לינהרט. סיפור עם דקויות ספרותיות על קנאה בין שתי חברות, המשתמש, כלומר הסיפור, בסטיות מכוונות ממסלול הסיפור על מנת ליצור אפקט קומי (א-לה "אבל אין זה מענייני" של ממו"ס).
המאמר של נועם יורן על "חרוזי החיים והמוות" של עוז מאתר נכונה את הגזענות בספר אבל האשמת הלאומיות בכל היא אוטומטית וכל כך מעייפת. בכלל, עמוס עוז הוא לא "סופר לאומי", כמו שמאשימים אותו אינטלקטואלים פוסטים. דוד שלי המתנחל שונא את עמוס עוז. עוז הוא נציג של אשכנזיות מסוג מסוים. של "מרץ", בקיצור. ולהכתיר אותו כסופר לאומי על מנת לקעקעו זה קל מדי. קל לשכוח זאת, אבל "השמאל הציוני" הוא מיעוט בחברה הישראלית. בהמשך, יורן טוען שהמשגל האימפוטנטי המתואר בספר, הוא מעשה כוחני יותר ממשגל צולח. מה אומר, יש כאן ברק (כי האימפוטנט מקבל גם אמפטיה) אבל יש כאן סוֹפיזם פוסט-י אופייני. גם אני לא התפעלתי מהרומן הזה אבל כשסופר מרכזי כעוז מספר על משגל מביש יש כאן גם אומץ לא רק סחטנות רגשית.
המאמר של צ'יקי ארד על אריק איינשטיין, בו הוא מתפלמס עם אריאל הירשפלד, חושף את אותה אוטומטיות של הרדיקלים שבמאמרו של יורן: השמאל הציוני מהוסס ואילו אנחנו נחרצים!! אנחנו לא יושבים על הגדר רגל פה וכו'!!! המכניות הזו בטיעון, תאוות ההקצנה הזו, יש בה, במחילה, משהו מגיל ההתבגרות. בכלל, העובדה שמישהו נחרץ ויוצא מהא-פוליטיות אינה אומרת, כשלעצמה, שהוא צודק. מה לעשות, לפעמים המציאות מזמנת מצבי מבוכה. העובדה שמישהו סכיזופרני אינה אומרת שהמציאות עצמה לא מתעתעת ואמביוולנטית.
מעניינת באופן מתון המסה של אהרן שבתאי "להיות משורר".
טקסט חזק הוא ההספד של חיים דעואל לוסקי לאביו הפרטיזן, ממנו שאב הבן כוח לעמוד על כבודך כבן אדם גם מול מערכות אדירות. מרגש.
אבל הטקסט החשוב ביותר ב"מעין", ושבגללו אולי הכל היה שווה, הוא ה"סמי מניפסט" של גליה יהב "השוק והשדה". יש כאן ניתוח וראייה חדים, ללא רחמים עצמיים ותוך היעזרות במושגים של בורדייה (בורדייה של "על הטלביזיה", אם הבנתי נכון, כלומר, בורדייה-המאוחר, להבנתי, כי נראה לי, ואני צריך לבדוק זאת, שבורדייה עצמו הבין, מעט במאוחר, שמושג "השדה" שהגה יכול גם לשמש את מקעקעי "השדה"), של מצב האמנות בשוק החופשי וצידוד זהיר בקבלת תמיכה מהמדינה, כמחסום בפני כוחות השוק.
היופי במניפסט והכוח שלו נעוץ בהבנה (ובדימוי) שהבחירה בין השוק למדינה היא כמו הבחירה בין קסם הסטוץ עם חתיך/כה-על לבין מערכת יחסים, משעממת מעט, אך בטוחה. המטאפורה הזו היא עקרונית לא רק בשדה האמנות אלא בבחירה שלנו בין סוציאל-דמוקרטיה לליברליזם פרוע. הוויתור הנפשי שכרוך בסוציאל-דמוקרטיה אינו קל ופשוט. זה ויתור על פנטזיה תמורת ביטחון. ואנחנו, כרווקים, מבינים זאת היטב.
אני מקווה שהכותבים והעורכים יקבלו את הביקורת ברוח טובה. תמציתה היא: לכותבים – לסנן את החומרים שאתם שולחים (גם הכותבים שציינתי בביקורתיות את כתיבתם, הם בעלי כישרון אלמנטרי); לעורכים – לערוך יותר.
מבקר חופשי 
תגובות
היית סלחן . זה כתב עת שראוי לקרוא בבית שימוש ואולי להשליך לאחר שימוש.
ומגניב להפליא
[וכאן מתבקש אולי לזעוק – תעשה לי ילד! – אבל ברשותך נסתפק בפרגון בנוסח הישן והמשעמם, בלי סקס, בסדר?]
יש לך שם כמה תובנות מדויקות ומשעשעות על כמה מעקשי כתיבה וביקורת רווחים שלא פשוט בכלל להצליח לנסח אותן, ומתחשק לי לגזור ולשמור איפשהו.
בקיצור תודה. כמעט בא לי להגיד תודה לכותבי 'מעין' על שבעקבותיהם נוצרה הרשימה הזאת… 🙂
ולאחד שמעלי – מעין זה יופי של דבר! תנסה פעם.
קודם כל, רשימה מצויינת.
הבעיה שלי עם מעין, שאותו רכשתי לראשונה החודש, היא ענן יחסי הציבור השטותיים, כמו הידיעה במוסף הארץ של היום, שעליו הוא נדחף לתודעה התקשורתית. הדיון סביבו בדרך כלל הוא בסגנון מדורי הרכילות – ואין לי דבר נגדם רק שספרות אינה קשורה בהם.
עוד בעיה היא שרועי ארד, העורך, מקפיד לרקוק על משוררים אחרים, אני מניחה שהוא מתכוון לקאנונים, כאן בבלוג שלו, בסגנון מתנשא וילדותי. כל הקטטות האלו משעממות, וקודם צריך לדאוג שהאלטרנטיבה תהיה טובה מספיק (אני אוהבת את השירים של רועי ארד ברובם, אבל בגיליון יש גם הרבה דרעק) – לפני שמזלזלים באליטות.
ועוד לא דיברתי על ביקורת החברה הסוציאליסטית של עורך פירמה.
תודה על הרשימה. גם אם כמובן איני מסכים באופן טבעי עם הרבה דברים. רואים שהכתיבה נעשתה בחיבה ולא ברוע או חנופה (הבעייתית לא פחות). כקורא קבוע, אני חושב שיש ביננו הבדלי תפישות אסתטיות-פוליטיות בסיסיים. אנחנו מחפשים משהו אחר בספרות\שירה. אני מחפש יציאה מהספרות, אתה המשכיות שלה. אף שהפתעתי אותי בכמה בחירות שאהבת. אבל הטקסט הזה עדיף על רשימה רשמית ומעונבת, שלעתים משדרת איזה סדר מוגזם, כמו הגנים האלה שבונים היום – למשל זה שליד קפה מצדה. כי מעין עצמו אינו רשמי. עצם הקריאה בו היא שונה. חוץ מזה, על אף שיש איזה זרם ראשי, הוא גם גג להרבה נסיונות, שביקורת כזו מתייחסת אליהם.
מלבד זאת, ציטטת טקסטים והקורא יכול להחליט לשבט או לחסד. כאנקדוטה אומר שגיליתי בביקורות שאני שומע על מעין תכונה מופלאה: תמיד חובבי השירה יסלדו מהשירה ויאהבו את האמנות, חובבי הקולנוע לא יאהבו את מערבון אלא את השירים היפים, וחובבי האמנות יאהבו את הקולנוע או השירה, ויציינו שהבחירות האמנותיות בנאליות. והנה, גם אתה אוהב את האמנות, ופחות את רוב השירה ואת הפרוזה ממש לא.
בקשר ל"ריקי כהן":
1. אני דוקא אוהב יחסי ציבור שערורייתיים ומוזרים. לצערי לא היו מספיק. על כל פנים, מעולם השם מעין לא נכנס למדורי רכילות (דוקא נחמד אם זה היה קורה, במיוחד לגבי מדורי רכילות באיזור השפלה, לצד אייטמים על בעלי מספרות).
2. האם תוכלי לציין שם של משורר אחד שרקקתי עליו? אני מציג את עמדתי, שהיא לעתים ביקורתית מאוד, אבל משתדל מאוד שלא להיגרר לרקיקות או רקיקים על רקע אישי. גם במעין, אין ביקורת על כתבי עת אחרים. אני כרגע בתקופה של זעם גדול על השירה העברית, אבל אני מקווה שתמיד עמדתי מול רעיונות ולא מול אנשים. גם הביקורת שלי על איינשטיין היתה תוך הערכה רבה לשירים היפים שלו, או לתפקיד של הירשפלד.
3. פירמה הוא עיתון עם קו סוציאליסטי. בוודאי יותר מידיעות, הארץ, מעריב, דה מרקר וכלכליסט. הכתבים הם צעירים ובעלי אידאולוגיה, חלקם משוררים או תסריטאים. כמובן שזה לא מעין או אתגר, אבל יש בו כתבות מפתיעות. זה מצחיק, כשעשינו את הפגנת השירה מול קופי טו גו היה גם טוקבק אנונימי שאמר שאני צבוע כי אני מפגין עם השובתות, אבל בפירמה לא אעז לפרסם כתבה על מלצריות. כשבפירמה היתה הכתבה הראשונה על מקומות שלוקחים את הטיפ למלצריות (ארי ליבסקר). חוץ מזה, אני זוכר כתבות על תנאי ההעסקה של התחקירניות, על מתרגמות הכתוביות שמדברות על השחיקה בשכרן, ועל הבחורות שעובדות במקומות תרבות כמו סוזן דלל, הסינמטק, משכן לאומנויות, כתבה שבעקבותיה סוזן דלל התחילו להעסיק את הסדרניות באופן ישיר ולא דרך העסקה משולשת(לירון שמם). זו כתבה שאני גאה בה במיוחד כעורך, כי פשוט גרמנו לכמה אנשים לקבל תנאי עבודה מינימלים.
מעט פרטים אצל המבוקש מתי שמואלוף:
http://www.notes.co.il/mati/40344.asp
עוד לא יצא לי להתקל במעין החדש, אבל בטח בקרוב זה יקרה.
דווקא השיר של דנה פרנק יפה, מי קבע שהחלק החשוב במטאפורה צריך להופיע דווקא בהתחלה?
ראשית למגיבים:
טלילה: לאריק יש לומר "תעשה לי ילד ביקורתי" אבל תהיי מוכנה להתאמץ יותר מזה.זה לא פשוט איתו.
צ'יקי- בונים גן ליד קפה מצדה?? מה? משהו אירופאי כזה?
ולך יקירי:
כמו המגיב הקודם, אני לא חושבת ששיר צריך לומר משהו חדש. אני מסכימה איתך ששיר צריך לתת ולא לקחת, שזו האומנות, לתת חלק וברור וישיר ועדין בו זמנית.
דווקא השיר של דנה פרנק (שאיך אפשר להתעלם מהשם הזה!?! דנה פרנק!!!) נותן משהו יפה כ"כ כיוון שהוא מגשר בין השירה לאומנות הפלסטית הויזואלית. הרי זה ממש ציור. ונכון, השיר הזה לא נותן יותר מרגע קטן של התרחבות, של קצה חיוך. אבל הוא נותן את שני אלו והוא ראוי על כך בעיני. וחוץ מזה
גם מילים יש כמוזבל
ולא צריך לחכות
שמשהו ימות
כדי שיפנו לרחוב
את תכולת חייו
ואפשר פשוט לנבור בהן ולאסוף
ולתת משמעות
חדשה
כולך בלון נפוח ממולא אויר חם
וככה בדיוק נראה גם מעין
גם אני אהבתי את הציטוט הזה מדנה פרנק
ולמרות שאריק פירק בשנינות את התקבולת המטאפורית שם, עדיין זה מוצא חן בעיני. מקווה שיש בחוברת עוד ממנה.
רועי היקר, פירמה זה ההיפך המוחלט ממרד, בוהמה וכו'. וגם אם יש בו רשימה או שתיים 'אנטי ממסדיות', אלו לא יותר מריקוד מה יפית בפני יאפים ווואנביס בעלי הון. אולי זה ממרק מצפון עבורך או עבורם, אבל זה חיבוק דב עז של הממסד, שאתה חלק ממנו. כמדומני, ואולי אני מתבלבל עם אחד מחברייך, אתה בוגר התוכנית הרב תחומית. ממנה לא ייצא אף,'מורד'. וגם אם יש ביקורת על יצחק לאור, הוא באמת איש זועם וצעיר, לא ילד מזדקן שחושב שעושה אמנות.
נדמה לי שלמבקר ספרות יש לומר "עשה לי ילד"!, לא "תעשה".
לא בגלל הגזענות.
והאמת שדי נמאס התיוג והניתוח של ספרים לפי איזה קוד פוליטי
יצחק לאור קרא לכתב העת שלו "מטעם" שזה שם נפלא שבא בהפוך על הפוך כנגד הטענה שהוא ספרות מטעם. ואצלו באמת יש אמירה. עם גוון פוליטי מאוד מסויים, אבל בהחלט עם תפיסת עולם כוללת שאפשר לא לאהוב או להתנגד לה, אבל אי אפשר לשלול את העומק שבה. בכתב העת נשוא הפוסט אין ספק שיש הרבה "מטעם" אבל בעיקר מטעם הקליקה
חבל.
קראתי משפט דומה פעם, אני בטוח לגמרי, אבל אין לי מושג איפה.
לא הבנתי בדיוק את הציפייה שתקבולת כמו בשיר "תאמר" משהו. (בצדק שמת כאן מרכאות).
לפי מה שאני מבין, בשירים כאלה דמויי הייקו פשוט מניחים שתי תופעות שיש ביניהן דמיון ויש ביניהן שוני זו על זו. אם זה נעשה טוב, זה יוצר אפקט מסוים אצל הקורא – שני קווים מקבילים שגם נפגשים.
כאן יש לנו לב, שכמובן פועם כל הזמן אבל נדלק ודופק בקצב מהיר כשקוראים בשם בעליו, וסיגריה כנ"ל – היא דולקת כל הזמן, אבל השאיפות מפיחות בה חיים וכו' וכו'.
קצת משונה התלונה על חוסר הבהירות של השירים. לי נראה שחלק גדול מהם הם פשוטים ככל הניתן, פשוט חתיכות חיים ומחשבות.
'אידיוסינקרטית = רעה', 'לא אידיוסינקרטית = טובה', אין בו תועלת או הבנה רבה, בלשון עדינה.
יש שירה איד' נפלאה (נורית זרחי) יש שירה איד' שרובה פוזה (לא חסרות דוגמאות) ויש גם, ובשפע, שירה שאינה חוטאת כלל באיד' והיא פשטנית, או משעממת, או סתם גרועה להחריד.
הקריטריון הזה מעיד, יותר מכול, על עצלות מחשבתית של הקורא, המורגל מן הסתם בקריאת פרוזה ואומר לגמרי בגלוי שלא יבלבלו לו את המוח עם שירה תובענית מדי – והרי זה ההבדל העיקרי בין חוויית הקריאה בפרוזה ובשירה (לכן לאחרונה יש כל כך מעט קוראים).
ולהכתיר את הסלוגנים ה'מאגניבים' של מעין כאידיוסינקרטים זו מחמאה מופלגת. לרוב הם פשוט סתמיים ושרירותיים, פוזה ריקה שלא אומרת הרבה.
לא זה פירושו של אידיוסינקרטי.
דווקא התכוונתי לבוא להשקה של מעין, למרות מיאוס גובר מהתכנים, ההתנהלות, הפוזה, ויחסי הציבור הקולניים ("אני דוקא אוהב יחסי ציבור שערורייתיים ומוזרים. לצערי לא היו מספיק"),
בעיקר מתוך סקרנות לראות את הלוקיישן, 'המקום החדש של קסטיאל' (שהולך נפלא עם הליין העלק סוציאליסטי-בועט-בתחת-של-הממסד של מעין).
כשצ'יקי ניסה לשווק את האירוע, באחד הראיונות, בהבטחה פאתטית ל'סקס בשרותים', המיאוס ניצח, בגדול…
שלום אריק,
הייתי רוצה להבין מדוע מה שתיארת בתור הקצנה פוליטית או פרובוקציה, הוא לטעמך הבעת אי אמון בשירה. לטעמי, הבחירה בסוגה כמו השירה לביצוע הפרובוקציה היא הבעת אמון ברלבנטיות ובחיות שלה.
מעבר לכך, קשה לי להבין מדוע אתה בונה הפרדה בין "שירה", שהיא כביכול גבוהה, לבין פרובוקציה או הקצנה פוליטית ופרודית, שהן "נמוכות". אם אני לא טועה, ישנה מסורת שירית ארוכה של פרובוקציות ופרודיות מאז ימי סטירקון.
אגב, המילה פרובוקציה נגזרת מהפועל הלטיני provictio שמשמעותו היא לאתגר או להביע מחאה.
תודה על תגובותיכם.
לריקי – נושא היח"צנות, איני מתייחס כרגע ספציפית ל"מעין", אלא עקרונית הוא כמובן הרעה החולה של הספרות, התרבות והקיום בישראל בכלל.
עם זאת, כמו שאמרה פעם שימבורסקה, ואני מקווה שאני מצטט נכון: חוכמה ללא כוח אינה שווה הרבה. לפעמים צריך לדעת לנצל את הנשק של האויב למטרות טובות.
לצ'יקי – דווקא לעניות דעתי יש בתפיסת הספרות שלי יסוד פוטוריסטי; ודאי וודאי שאני מעוניין ביחס בינה לבין המציאות.
ללימור, טלילה, דודי ואורי. לגבי השיר של פרנק, שיש בו, לכאורה, באמת איזה יופי ראשוני ויזואלי, קרתה כאן תקלה, לעניות דעתי, של חילוף סיבה במסובב. רצון לומר משהו על הלב הפך להיות אמירה על הסיגריה. ללב צריך לדאוג, הסיגריות – תסתדרנה. הנקודה היא שהרוח איננה אקווילנטית לקריאה בשם הבעלים. הקריאה בשם הבעלים ספציפית והרוח נושבת ככה בכיף, בלי קשר ספציפי לסיגריה. כלומר, הרוח ביחס לסיגריה חלשה יחסית לשם הבעלים ביחס לנבעל (מי שיש לו בעלים). אם האמירה כוונה ללב אז יש משהו חסר במטאפורה שרק מחלישה. זו דעתי. וניתן להתווכח וגו'.
לאסתי, אדם לא יכול לעשות יותר ממה שאדם יכול לעשות. במייל שקיבלתי ובו נתבשרתי על יציאת "מטעם" ביקשתי בחזרה לקבלו לסקירה אבל לא נעניתי. יצחק לאור אדם ראוי להערכה מבחינות מסוימות, בעיקר האומץ, אם כי אני לא אוהב את פולחן לאור שיש בחוגים מסוימים.
לטרמפיסטית, סחה על הלהט שאת בו שחה.
נכון, אני איש של פרוזה ונמנעתי שנים מלעסוק בשירה כי היא נראתה לי מדיום בעייתי מאד בתרבות העכשווית. אבל התפיסה שלי שלכתוב שירה לאנשים שמראש משוחדים לטובת קריאת שירה זו אחת המחלות של השירה היום. ההשתבללות . קצת בהירות לא תזיק, במקרה שהיא לא פוגמת בתכנים. ועדיין, אל דאגה, קוראי השירה ייוותרו מעטים וצודקים. אבל לפחות הם יהיו 20000 איש בישראל ולא הכותב ובני ביתו.
ובנימה קצת פחות עוקצנית: יש תפיסות אחרות של שירה, שאני מכבדן, שבאות יותר מהחומריות של השפה. זו לא תפיסתי.
ליפתח, אולי הייתי צריך לדקדק יותר בדברי. מה שהיה קשה לי במיוחד זו האוטומטיות בסוג הפרובוקציה והדחקאיות, האוטומטית גם היא (הרי ללעוג לעג מיני לפוליטיקאים ואנשי צבא זה בון-טון מאז החמישייה הקאמרית) של הפרובוקציה. אני מייחל לפרובוקציה אבל שתעמיק יותר. אינני יודע באיזה כיוון, אם הייתי יודע הייתי כותבה בעצמי, אבל קצת היה לי תחושה של: "אני יודע מה הוא רוצה לכתוב ולכן אין צורך לקרוא", מהשורה הראשונה. זה אתגר לכותבים ואני מקווה שאתה – אם אתה כותב – ואחרים יפצחו את האתגר הזה ויעשירו את עולמנו התרבותי.
ולגבי ילדים ועשייתם – יש מצב(:
רק אתקן שאיני בוגר הרב-תחומי ולא למדתי מעולם במסגרת ממסדית מאז ימי במגמת המתמטיקה-פיזיקה של מקיף ד' בבאר-שבע. אני לא הולך לאוניברסיטה, כי אני לא מוכן לקום מוקדם.
לגבי הסקס בשרותים – זה חלק מהרעיון של מעין, ואחד ההבדלים ביננו לבין כתבי עת אחרים. השירה אצלנו אינה נשגבת אלא קשורה לאמנויות היומיומיות יותר ולמטה מכך, יש בה גם צד בזוי, אנטי-שירי לעתים, פאנקיסטי.
עם זאת אני, מסכים עם הטענה לפאתטיות.
בכלל בעיסוק בשירה במהלך ההיסטוריה יש תמיד מימד של פאתטיות. לפחות לגבי שירה טובה. שירה רעה היא פעמים רבות מכובדת.
קשה לקרוא לזה רוח. ובכל זאת
היא גורמת לקצה הסיגריה שלי לפעום באדום
כמו לב שקראו בשם בעליו
לגבי שירה מעורר המחלוקת של דנה פרנק, מדובר ב'לב' ולא ב'כלב' כפי שפירש גלסנר. ואהבתי את זה שיש ללב אדון, משהו לא כל כך פוליטיקלי קורקט.
כלומר
הרוח מביאה את הסיגריה לפעום באדום
הלב שקראו בשם של אדוניו פועם באדום (מתוך רומנטיקה)
וכמובן יש כאן דיבור על כח הקלילות, מדובר על חצי-רוח, רפרוף-רוח והיא עושה כל כך הרבה (לסיגריה וללב). הבחורה רוצה רק שיקראו לה ויגידו את שמה, דנה.
גם השורה הראשונה היא 'קשה לקרוא לזה רוח', שמציגה סוג של מחוייבות וקלילות בבת אחת, קשה ורך.
לדעתי זה שיר יוצא מן הכלל ופילוסופי, אחד היפים בגליון הזה – השיר
מכיל את עצמו ומדבר על כמה קל לרגש (מול הגישה שקשה לרגש, וצריך להתאפר ולהגדיל שדיים וכו'). הרגש הוא כמו גחל כבוי או סיגריה שלא צריכה טנק או עוגת סברינה אלא רוח רפרפנית כדי לעוררו. חוץ מזה השיר הוא לא בעל עמקות-מדומה, היות ויש לו בעיקר יופי. אין לו יומרה של שיר ענק בגודלו, מדובר בשיר בן שלוש שורות, מעין ממתק פואטי שעובד גם ללא קריאה לוגית שלו – תמונה של רוח קלילה ואז סיגריה ואז לב ואז פנים של בחורה.
אבל זו קריאה שלי, ושל עוד טוקבקיסט שאהב את השיר.
המשוררת תופיע עם השיר ביום רביעי באוגנדה בירושלים עם השיר ואשאל אותה על מה הוא בעיניה.
לאסתי, על מי את מדברת כקליקה? זה עיתון ש95 אחוז מכותביו אלמונים, רבע מהם מתחת לגיל עשרים (למשל דנה פרנק התחילה לכתוב במעין הראשון כשהיתה בת 15).
ואת רובם איני מכיר. מתוך 70 כותבים בגליון האחרון יש חמישה אנשים מוכרים, ואף אחד מהם לא עסקן, ובגליונות הראשונים כולם היו אלמונים.
ובקשר לעשה לי ילד, אני לא יודע מה לגבי הריון, אבל אשמח להפיל.
לא התכוונתי, חוששתני, לפאתוס של רילקה, של רמבו, של לסקר-שילר או של שבתאי,
אלא לפאתטיות של עסקן שמנסה למשוך קהל במניפולציה השקופה, השדופה, השחוקה של 'סקס בשירותים (וליתר דיוק: שמועות על סקס בשירותים').
כי מה אתה אומר בעצם?
השירה שלנו לא מספיק מושכת,
כשלעצמה היא לא מצדיקה יציאה מהבית,
אבל תבואו,אולי תתפסו משהו חפוז בשרותים (של קסטיאל).
וואו, אני אומרת. איזו יריקה בפרצופה של הבורגנות השמרנית!
ועוד משהו:
למקרא תגובתך (אגב, אחד היתרונות של שירי מעין הוא קוצרם, בדרך כלל) אפשר לחשוב שהשירה עסקה מאז ומעולם במלאכים, בהגיגים נוגים, בפיות ענוגות ובמבטים מצועפים.
הרגע-נא:
המכובדות והשגב היו נחלתם של תקופות ומשוררים ספציפיים בלבד.
השירה לא היתה צריכה את מעין כדי לגלות את הסקס כל כל הבטיו ותנוחותיו, את הרפש והעליבות, את הקיבה הריקה, את האוטובוסים, את בעל הבית, את היומיום.
"ממלאת את גופה הקומפקטי הנינוח בעוף פפריקה"*
נכתב קצת לפני פרוץ המעין, ב-1964.
רק מה, בניגוד לרוב שירי מעין (לצערי, תאמין או לא) בהמשך יש שיר נהדר: סקסי, מצחיק, חכם, בקושי 7 על סולם האידיוסינקרטיה.
אז נהיינו מפונקים:
סקס בשירותים כבר לא מספק אותנו.
*ג'ורג' ברימן, תרגום אריה זקס
אם שיר כלשהו שרד מ-1964 וגם לטרחו לתרגם אותו עבר איזה סינון שהוא יותר מראשוני, וסיכוי סביר שהוא לא רע. אני לא מכיר את הקריירה של ברימן, אבל אני מניח שגם שירים שלו התפרסמו אי-פעם בכתב-עת צדדי יחסית ובין שירים בינוניים ומטה.
(לא להפוך את הבינוניות לדגל אבל כן לתת צ'אנס הוגן. אם יש בחוברת שיר אחד טוב מעשרה, זה לא רע בכלל).
…לא ריאלית מן הסתם, אני מסכימה.
מצד שני, אחד מתוך עשרה?
לא יודעת אם אני קונה…
בכל אופן, לא הבאתי את ברימן כדוגמה לאיכות, אלא לשימוש בחומרים כמו "עוף פפריקה", שאנשי מטעם מנופפים בו (בשימוש, לא בעוף:) כאילו נולד אתמול, ואצלם נולד, ומייחד אותם:
"זה חלק מהרעיון של מעין, ואחד ההבדלים ביננו לבין כתבי עת אחרים. השירה אצלנו אינה נשגבת אלא קשורה לאמנויות היומיומיות יותר ולמטה מכך, יש בה גם צד בזוי, אנטי-שירי לעתים, פאנקיסטי. "
יעני, כולם נשגבים, מוגבלים, עד שבאנו אנחנו והרחבנו את גבולות השירה.
בכלל, כל ההתעסקות התמאטית הזאת משנית בעיני:
האם שיר על מכונת כביסה מקולקלת או על עישון סיגריה על המדרכה יותר טוב או מדליק מעצם הגדרתו מעוד שיר אהבה?
או משיר שבו המשורר מיילל על הבית שלו שנשרף, כהגדרתו הלבבית של צ'יקי אצלו בבלוג?
לא ממש משנה לי על מה השירים, משנה לי אם הם טובים, מעניינים, מרגשים, מקוריים – או דלים, סתמיים, ריקים ומוגבלים.
רוב שירי מעין שקראתי, ובאמת קראתי, שייכים לסוג השני.
השירה מעולם לא היתה במרכז אצל מעין. השירה כמו הלהקה היא תמיד רק אמצעי לקידום הפוזה. בארועים של מעין השירה נדחקת לפינה וההתמנגלות והברנז'ה מנצחת את הכל. איזו ברנז'ה שואל צ'יקי? אותה ברנז'ה שמקדמת את עניינך היחצניים ולא קוראת את השירים במעין.
ראשית, טרמפיסטית אנונימית, תודה שפרסמת את השיר היפה של ברימן, זה כבר שווה להתווכח איתך. וגם זקס הוא משורר מעניין שרק לפני כמה ימים ראיתי שיר יפה שלו בספר של פסטיבל משוררים מ1990 בחנות ירושלמית ברחוב שץ. שנית, לא טענתי אף פעם שהשירה הזו נולדה במעין. אני יכול לצטט לך את השיר הבא
כשאבי שכב למותהמשכתי לנפוח
זה שיר קדם-הייקו יפני מהמאה ה13
כלומר שבע מאות שנים לפני מעין ולפני ה"ה ברימן.
בוודאי שדברים במעין קשורים למסורת של שירה ואנטי-שירה משנות העשרים. אף שיש במעין גם מן החידוש תמיד, אנחנו לא נוסטלגיים. בקשר למה שאני כותב לאחרונה, אני מתייחס בביקורתי לשדה הישראלי כרגע, והוא מכובד וקפוץ מדי לטעמי. אולי אני מפרש את המצב בצורה לא נכונה, אבל כך אני מרגיש. זכותך להרגיש שהשירה כרגע טובה, או אולי אפילו משוחררת מדי, ולא ראויה לביקורתי.
לגבי ההערה של רותי, על אף התוקפנות שלך האנונימית והשפנית, אענה לך בנימוס: את צודקת במידת מה. בוודאי שיש לא רק את השירים עצמם אלא גם מרחב שירי ומרחב ציבורי שבו פועלת השירה. מול כל כתבי העת, הדבר חזק במיוחד – לטוב ולרע – במעין. כלומר, הרעיון של מעין לא תם בשירים, הוא ממשיך גם בהפגנות השירה שלנו, למשל כמו זו מול קופי טו גו, וזו שאנחנו מתכננים עם כיוון מזרח בפולגת קרית גת, במחיר הזול של כתב העת ובמכירתו בפיצוציות, בסוג הנייר הזול, בבגדים שלנו, בשמחה שלנו, בצד הפתטי שלנו, כפי שמישהו ציין, בטעויות שלנו. השאלה היא אם השיר נשכח בשלב הזה של התייחסות למרחב השירי או ציבורי, אני חושב שלא, שהשיר מתחזק כשלמשורר או לכתב עת יש עולם חוץ-שירי, את נוקטת עמדה טהרנית (לגיטימית) כאילו ישנו רק השיר, וחושבת שכן. על כל פנים, אני אוהב את המילה התמנגלות שבה נעזרת, כי זה פחות או יותר מה שקורה לשירה מול המדיה – פעולה של מנגל, שמצד אחד צולה, מצד שני שורף.
אבל רציתי עוד להגיב לתגובה שלך, אריק, לעניין השיר היפה באמת של דנה פרנק, שהמשכתי לחשוב עליו. הלב באמת מתאר את הסיגריה ולא להפך, וזה חלק מהיופי. ההיפוכים האלה בין מה שנקרא tenor
ו- vehicle
הם עתיקים כימיה של השירה, והם חלק מהעניין שהשיר מייצר, בהפרעה שלו, בהצבה של המטאפורה ה"לא נכונה". חלק ממה שעושה את השירה שירה, בניגוד לפרוזה, היא השיבושים שהיא מחוללת בציר הפענוח הלינארי, ציר הצירוף מה שנקרא.
אהבתי את הניתוח שלך ואני גם נהנית לחשוב איפה אני חלוקה עליך. השיר הקטן והמקסים הזה פותח דיון פואטי מעניין למדי.
צ'יקי, מן הסתם לא במקרה ענית לי על חלק מסוים מתגובותי ופסחת על השאר.
אתה מגנה את רותי על התוקפנות שלה אבל מתעלם מהסיבה לה:
ההתנהלות של מעין, אתך בחוד החנית, עברה מזמן את סף הסובלנות של רבים.
יחסי הציבור הקולניים והאגרסיביים שלכם, מרגע שעברו באופן מאוד מוחשי את גבולות הטעם הטוב, התחילו לגרור תוצאה הפוכה: אתם ממאיסים את עצמכם.
ולא מהסיבות שאתם אוהבים להאמין בהן: אתם לא מהלכים אימים על שום 'ממסד' (מי זה?) ואתם לא מרעידים את הפופיק, בשירה העלק רעננה ונועזת שלכם, לשום משורר קשיש וסקלרוטי בן 39 או אפילו 43 לא עלינו.
לא: נמאסתם כי אתם רוקקים על כולם, כמו שנאמר כאן, ונותנים פינאטס בתמורה: לא פנינים – ברור, ידוע, פנינים לא מעניינות אותך – אפילו לא פאייטים.
יציאות כאלה:
"אותה קבוצה של משוררנים צעירים הקרובה להוצאות הממסדיות, המוציאה ספרים משמימים, חסרי חידוש ובשורה שעסוקים רק בהם עצמם ובבית שלהם הנשרף … ועומדים מסכנים ורגונים מול השירה החדשה… אותו פלג עייף בשירה הצעירה לא מתקדם לשום מקום ונותר תקוע בשירה הישנה, צמוד לעטיני עסקני השירה"
שאתה מפזר לכל עבר כמו מזרקה מקולקלת מיום שנוסד מעין, הן התגלמות של יהירות, התנשאות ובורות, וגם תוקפנות מרתיעה, אפילו אם אתה נזהר מלהזכיר שמות.
ההתנשאות הזאת נלעגת עוד יותר כשהתחליף הרענן והחדשני שאתם מציעים הוא שורות כמו:
"אני לא אוהב את חיפה
אני לא שונא את חיפה" (איתי מאירסון)
או:
"רוצה להיות אלופת המציצות
שכל הגברים
יעמדו אצלי בתור
ויתחננו" (מיכל פשטן)
וכו' וכו'.
הרי לך שירה שלא 'עסוקה רק בעצמה' וכן 'מתקדמת לשום מקום'.
אישית, זו שירה שאני יכולה לחיות בלעדיה.
לדעתך זו שירה נפלאה?
סבבה, תמשיך להוציא אותה, יש קוראים לכל דבר.
אבל תחסוך מאיתנו את הלעג החלול ואת הרמיסה השחצנית של כל מה שאינו מעין.
אם אתה כל כך בטוח בסחורה שאתה מציע, באמת אין צורך שתטיל כל כך הרבה רפש מסביב.
"באגף הסיפורים רבו הסיפורים שלא זיהיתי את הדרייב לכותבם, מלבד הרצון "לכתוב""
איזה דבר-שבח עצום.
תנו לנו עוד סיפורים שלא ניתן לזהות את הדרייב לכותבם, מלבד הרצון "לכתוב"! הרי זה האסון הנצחי של הספרות העברית,
סיפורים שקל, קל מדי, לזהות את הדרייב לכותבם…
פחות דרייב, יותר רצון "לכתוב". הרבה יותר טוב!
🙂
כבר החלטתי להימנע להמשיך בסבב, כי לא נעים לי להתמודד מול דמויות אנונימיות, אבל אני לא מעוניין להיתפש כחמקן.
טרמפיסטית, אני מעריך את התחושה הסובייקטיבית שלך לגבי חשיפת היתר, אבל, כמותית – כלומר, מתמטית – זה לא נכון. מעולם, במשך ארבע שנותיו, מעין לא זכה לכתבת מוסף גדולה בעיתון יומי מרכזי, למשל (חוץ מכתבה אחת השבוע במוסף הארץ, שבו התראיינה ואן נויין על הספר שהוציאה בהוצאה שלנו). וחבל מאוד. הייתי שמח מאוד להתראיין כדי לקדם את כתב העת. אנחנו מדפיסים 4000 עותקים, כלומר פי כמה יותר מכל כתב עת אחר שנמכר, ושואפים למכור את כולם, אחרת לא יהיה לי מקום לזוז בחדר שלי. אין טעם להיות צבוע. אין לך עורך כתב עת שלא רוצה לקדם את כתב העת שלו. במקרה שלנו, זה נעשה אולי עם פחות צביעות וצקצוק שפתיים, אנחנו אולי אנשים צבעוניים וקיצוניים מבחינה אישיותית יותר מעורכי כתבי העת האחרים (סליחה). אבל אשמח אם תביאי מספרים שונים של כמות כתבות במוסף הארץ, סופשבוע ו7 ימים. אני בטוח שגם אם לך היה כתב עת שטרחת עליו כל כך, ליקטת, ערכת ודאגת להגהה ולגרפיקה ולהדפסה של 310 עמודים של 90 כותבים שונים במעין-מערבון, ואז הובלת ואכסנת בדירת החדר שלך או במסדרון הבית, בסופו של דבר, תרצי להביא את העניין לידיעת הציבור, ולו כדי לתת חשיפה לאותם כותבים שמקווים שיקראו אותם, וזהו תפקידו העיקרי של כתב עת לטעמי: לקחת טקסטים של כותבים ולהביא אותם לקוראים.
היו על מעיין אייטמים וביקורות וקטעים פובליציסטים, אבל את אומרת ש0 כתבות מוסף גדולות ו0 אייטמים בתוכניות בעלות מעל 8 אחוזי צפיה זה מעבר לטעם הטוב ולתפישת ההגיון שלך. אני כאמור לא אחראי על טעמו הטוב של הטוקבקיסט המזדמן. אלא בקושי על טעמי שלי, הקלוקל. על כל פנים, מצחיק כמה נושא הרייטינג והפרומו חשוב לך. עבורנו זה אמצעי להיכנס למכירה בצומת ספרים וכך להגיע לערים כמו קרית אתא וחדרה, דבר לא קל לכתב עת לשירה, אלא שאת מציבה את נושא הפרומו מעל לתכנים ולחומרים במעין, או להתנהלות הכללית של מעין, שצוינה מעלה. אני מקבל באהבה ביקורת, גם רעה, אבל אצלך אני מאתר (אולי אני טועה, ואם זה נכון, אני מתנצל) מרירות, כשל מישהו שבודק את דגם המכונית של שכנו וקודקודו נתקע בתריס. קשה לי להתמודד עם כמויות הרעל שלך, שמלווה בטענות על כך שאני מבקר בבלוג שלי אנשים בצורה תוקפנית, כשלא הצלחת לאתר ולו שם יחיד שביקרתי בצורה כזו, ולא באופן ענייני.
לעניין יותר בעייתי. אני חושב שזה לא הגון להוציא מהקשר שתי שורות ראשונות של שיר וכך להוכיח שהשיר עוסק במררתו של הכותב ולא בסביבה.
השיר של איתי מאירסון (תאהבי אותו או לא, זה זכותך) עוסק בחיפה ולא בכותב:
אצטט ארבע שורות מהשיר המבריק והמצחיק של מאירסון שהתפרסם במעין 2:
חיפאים נמשכים בחוט
מן ההר המכורמל
חיפה יש לה עומק
ברמת המוניציפל
לטלילה, תודה. ניהלתי שיחה קצרה עם דנה פרנק במסנג'ר בעקבות מה שקרה כאן, והיא אמרה גם שהיתה מעדיפה תפישה לא-לוגית של השיר שלה. אלא היקסמות ממנו בלי נסיונות לחישובים קטנים.
לעזאזל, כתבתי תגובה ארוכה מאוד והיא נעלמה.
אנסה לשחזר את הסוף שלה:
קודם כל, תודה לכל המגיבים. כייף לשמוע.
לעניינו:
לדעתי האישית, השיר מציג שתי תחושות דומות זו לזו באופן שמלמד אותנו על האופי של כל אחת מהן. כותרת השיר מכריזה קייץ. יש משב דקיק של רוח, דק כל כך עד שאינך מרגיש אותו בפנייך או בפלומת השיער על היד, אלא רק רואה תגובה זעירה בקצה הסיגריה שלך, שנדלקת באדום פתאומי. זה דומה בעיני לרגע שבו מישהו קורא בשמך, ולרגע משהו בך ניצת. זאת לא אהבה, כמובן-משהו זעיר יותר מרגש או תחושה. פעימה אחת של הלב שלך מודגשת מעל האחרות, והוא נענה למגע הזעיר הזה, ליצירת קשר אלמנטרית, דו הברתית. בעליו של הלב, אגב, יכול להיות מי שבחזהו פועם אותו לב, או האדם שהוא אוהב.
אבל שוב, זאת דעתי האישית, וזה עושה לי קצת בחילה לרשום אותה ככה. מין אונס לשיר.
שכן שירה יכולה להיות, כפי שאמר לפניי המשורר החביב עליי, חזי לסקלי, קונפיטורה, כלומר פרי מת, מתוק וטעים, אך מוטב לה להיות אחד מאותן תמונות תלת מימד צבעוניות, בהן מקרוב מדי אתה רואה רק כתמי צבע מרצדים, יפים כשלעצמם, ורק ממרחק אפשר לראות את התמונה השלמה. [שהיא בעיניי הקורא וגו']. ובכל פנים, אל לה לשירה להיות משחק חבר את הנקודות אידיוטי.
אבל אני לא מרגישה שהשירה שלי לא נותנת. היא נותנת משהו דק יותר- אני מנסה להיות בית זכוכית, לשקף למי שקורא את השיר את הרגע דרך זווית אחת, צרה. אני מחפשת את זה כל הזמן, זה כל מה שאני עושה בכל דבר שאני עושה מאז שאני זוכרת את עצמי, ובעיקר כשאני עובדת (לא, מר גלסנר, ברור לי שמטאפורה לסיגריה בוערת היא לא עבודה למשוררת. אני ממלצרת). המילים והצבעים עוברים דרכי עד שאני מוצאת את מה שנראה לי מדוייק במיוחד, והוא זה שמופיע בסופו של דבר כשיר. האידיאל הוא, אם לסכם, לכתוב שירה כמו קומיקאית טובה- לכוון זרקור זעיר לכיוון חוויה שרבים מכירים אך מעולם לא עצרו לקרוא לה בשם.
ואם לא הצלחתי, אין דבר. החיים עוד לפניי, שרועים ומחכים לי שאעזוב את השטויות האלה ואתמסר להכנת ריבת מישמש (בעונה).
אגב, זה השם האמיתי שלי. ההורים שלי חושבים שהוא תקומתי ויפה.
לצ'יקי: קראתי את הדיאלוג בינך לבין טרמפיסטית ולטלילה ואני רוצה להגיד לך שאני חושבת שאתה חלוץ אמיתי. אולי אתה טועה לפעמים, אולי מפנטז יותר מדי לפעמים, אולי קצת פאתטי לפעמים, אולי מצחיק וקצת מטורלל לפעמים, אולי משוויץ לפעמים, אבל אתה חלוץ, מה לעשות, חלוץ בדרכך, חולם, חולמן כזה, ונראה לי שאתה עובד די קשה כדי להגשים את החלומות שלך. וזה יש בזה משהו , מיוחד ומקסים, זה הישג רציני, ויש בזה תרומה אמיתית לתרבות.
חוץ מזה ברור שצריך לעשות יחסי ציבור. אין לי מושג איזה טרמפ רצתה לקחת הטרמפיסטית עם הטענות הביזאריות שלה על ה"רעש" שאתה עושה.
לאריק: לא קראתי את המאמר של גליה יהב (נשמע מסקרן מאוד). חשוב לי אבל להעיר משהו שהציק לי מאוד למקרא שורה או שתיים שכתבת בסוף ההתייחסות למאמרה. כתבת:
"המטאפורה הזו היא עקרונית לא רק בשדה האמנות אלא בבחירה שלנו בין סוציאל-דמוקרטיה לליברליזם פרוע. הוויתור הנפשי שכרוך בסוציאל-דמוקרטיה אינו קל ופשוט. זה ויתור על פנטזיה תמורת ביטחון.."
כאמור לא קראתי עדיין את המאמר אבל ההקבלה האנלוגיה שעשית כאן, בטון נחרץ למדי, כלומר זו קביעה, היא מוקש אדיר לדעתי. האם אתה בטוח שאתה יכול לעמוד מאחורי ההשוואה האנלוגית הזו עד הסוף? אני לא מסוגלת במיוחד בשעה הזאת של הליל לנתח המשמעויות המסתתרות מאחורי דבריך אלה ולנמק את עצמי באופן מדוקדק ופרטני אבל אעיר בקצרה שלא רק מפני שהאמירה שלך היא פוליטית כל כך אני מתרעמת, אלא גם בגלל שיש בה קביעה יעני תובנה פסיכולוגית (ש"מסגירה" אותך מביאה משהו פנימי לא רלבנטי משלך באיזה אופן לדעתי וזו לא התקפה חלילה אלא הבהרה קטנה מצידי אליך) שהיא בעלת משמעות פוליטית; וגם, וזה העיקר, בתוך דבריך יושבת לה הנחה שמדיניות סוציאל-דמוקרטית כרוכה "בוויתור"; בשעה שההפך הוא הנכון. ומכאן אנו למדים שאפשר שאינך מבין באמת את המושג, האידיאל, סוציאל-דמוקרטיה; מדיניות סוציאל דמוקרטית אינה ויתור אלא מערכת ערכים שגורסת כי חלוקת משאבים שווה לא נובעת מתוך הקרבה אלא משום שאנו סבורים כי החלש זכאי לקיום מכובד, וזאת, על-מנת שנוכל אנו לכבד את עצמינו. כלומר, זו משמעות הסולידריות; שבבסיסה קיים מושג הכבוד במובן של קיום מכובד שוויוני. ואילו אתה כנראה מזהה סוציאל-דמוקרטיות כאלטרואיזם קורבני… או משהו כזה. בכל אופן, השעה ורוחב היריעה וכו' וגו'….
בנוסף. לעניות דעתי, בורדייה לא היה מקבל את ה"סיכום" האנלוגי הזה שעשית בשום פנים ואופן לא המאוחר ולא המוקדם ולא בכלל, סתם הערה, ובדיוק מאותן סיבות שציינתי.
ליל טוב
נו, זה מה שקורה כשנכנסים לגוב המשוררים(:
אנחנו בפרוזה, כשמבקרים אותנו, זועמים, רותחים, צוברים טינה, ואז – באחת – נכנסים לתקופה של עשר שנים וכותבים רומן שיראה לכולם מה זה!!!
משוררים, בגלל המדיום, בגלל המזג, שולפים מהר. אגב, אנחנו בפרוזה גם חיים יותר – יש על זה מחקרים! – והמאריכים ימים מכולם, אגב אגב, הם המסאים! (אם כי פחות מאריכי ימים מעורכי דין או סוכני ביטוח, אני מניח).
אבל זה קינטור לבבי. אני, כמובן, מוחמא מהפולמוס שמתעורר כאן (גם אם לא אחשוף זאת ברבים!!!).
לענייננו: קודם כל, קראתי את השיר של פרנק קריאה אחרת, ומוטעית לאור כוונת המחברת. ה"בעליו" שבשיר, חשבתי, הוא המאהב/ת של בעל הלב.
אבל היא הנותנת – נכון זה אחד הביטויים הבעייתיים בעברית? – כי אם הקריאה בשם הבעלים הכוונה לבעלים של הלב, כלומר זה שנמצא בשאר הגוף, הרי הקריאה בשמו ספציפית בקל וחומר בן בנו (נכדו!) של קל וחומר יותר מאשר הרוח והסיגריה.
לטלילה: התחושה העולה מהשיר שההיפוך הזה לא נחשב על ידי יוצרו (כלומר לא נעשה בכוונת מכוון) אלא התפלק, כמאמר העם. ולכן אי אפשר באמת להנות לגמרי מהשיבוש של סיבה במסובב (או המושגים שאת השתמשת בהם), שאני מסכים שעקרונית יכול להיות בו עניין.
ל"ג" – זו שאלה של פרספקטיבה. אם היית רואה כמה מלל נאסף בדירתי של סופרים וספרים היית גם אתה מחפש דרייב, ולו כדי ליצור סינון ראשוני. כולם כותבים, כולם. וזה משמח, אני מניח, מישהו.
לדנה, אני שמח – בלי טיפת אירוניה – על הויכוח ומתפעל מהדרך העניינית בה את מתנודדת עם הביקורת. לו, בגילך (הבנתי שאת צעירה) הייתי יודע לקבל כך ביקורת (כלומר, אני רואה שאת לא מסכימה אבל את מתייחסת לזה בענייניות נונשלנטית – אוקסימורון)הייתי היום, – ובכן, במקום אחר.
למאיה, קודם כל כל מה שאני כותב חושף משהו משלי. כתיבה על אחרים, במובן מסוים, חושפנית יותר מכתיבה על עצמך. כי אתה לא שולט בחומרים. לגבי הטון הנחרץ מדי: אכן, יש לי נטייה לזה. אני מטפל בזה בשנים אלה ממש. אבל זה שמישהו מדבר בטון נחרץ לא אומר שהוא לא צודק(:
לגבי הסוציאל-דמוקרטיה: לא, לא קורבנות, אבל בהחלט ויתור על החזון האינדיבידואליסטי המפעים של הליברליזם. הבחירה בין ליברליזם לס"ד היא בחירה טראגית קלאסית. כי כל החלטה היא וויתור על משהו (אני ממליץ לראות את "7 הסמוראים" של קורסאווה, שדן בזה באופן עמוק. בוויתור של כל אחד מהאיכרים על האינדיבידואליות שלו על מנת להילחם בשודדים). לגבי בורדייה אשמח מאד לשמוע ממך, כי אני עסוק בו רבות. האם תוכלי להסביר יותר? אפשר גם במייל, אם יש לך זמן.
טוב – נתראה בגיליון הבא של "מעין".
קודם כל- אני לא פרסמתי דבר במעין מעולם. ואני לחלוטין לא משוררת 🙂
לגבי חשיפה- אתה צודק באלף אחוז, בדברי לא התכוונתי חלילה "להאשים" או משו כזה, זו היתה רק הערה קטנה, אולי הארה.
לגבי בורדייה וסוציאל דמוקרטיה – אין לי תובנה גדולה לספק, העניין הוא במושג במילה *ויתור*; אני מוצאת שהיא לא נכונה בהקשר זה והכוונה בסוציאליזם מכל סוג שהוא, יש בזה פרשנות שבעיני לא נכונה לגמרי. ראיתי את שבעת הסמוראים ועדיין אני איתנה בדעתי 🙂
תיקון קטנוני:
ג'ון ולא ג'ורג' (ברימן).
"החיים, חברים, משעמם" ואולי בגלל זה תיקנתי אותך בקטנוניות.
[בסיום שיר זה, יש משהו שמזכיר לי, באופן סובייקטיבי וחסר ביסוס מדעי, את השיר (היפה בעיני) של דנה פרנק:
וְאֵיכְשֶׁהוּ כֶּלֶב לָקַח אֶת עַצְמוֹ עִם הַזָּנָב רָחוֹק מִפֹּה
לְתוֹךְ הָרִים אוֹ יָם אוֹ שָׁמַיִם, וְהִשְׁאִיר
מֵאֲחוֹר: אוֹתִי, כִּשְׁכּוּשׁ.
סיום שמחזיר אותנו אל הכלב שציין גלסנר בפרשנותו לשיר. אבל לא רק בגלל זה הוא מזכיר לי את השיר, אלא בגלל האופן המסחרר שבו הוא מוציא דבר מהקשרו באמצעות דימוי חזותי, כמו בסרט מצויר. הכלב שהלך הלאה הופך את הדובר לסוג של כשכוש, זנב שנותר מאחור, והסיגריה הופכת ללב פועם ומתרגש.
]
לעומת החיים המשעמם, הדיון כאן בהחלט מענין.
צ'יקי, יצאת ג'נטלמן, לטעמי.