פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב – 2005
אחד הזיכרונות המבישים שאני נושא עמי בצער ושתיקה (בשתיקה עד היום, כמובן) נוגע להרצאה "מלומדת", שנשאתי לפני עשר שנים בערך באוזני דודי ז"ל, שנגעה לדלות הספרותית השוררת כביכול בארצות הברית. בלהט של צעיר שחושב שהוא יודע כל – וחושב בסיסמאות חובקות-כל – הסברתי לדודי, איש עמל בר לבב, במתינות את ההבדל בין הספרות האירופאית הגבוהה והמתוחכמת לאמריקה שבה אין ממש – חופרות פני מבושה! – סופרים גדולים.
הטיעון שלי, אם אפשר לקרוא לו כך, התבסס, אם אפשר לקרוא לזה כך, על בורות פשוטה וסטריאוטיפ תרבותי שחוק ומרודד (נדמה לי שקשקשתי משהו על מרק טווין ומלוויל כסופרים האמריקאיים הגדולים הבודדים, ועל המינגווי כדוגמה להיעדר עומק ומעודנות – אח! , אולי מוטב להניח לזיכרונות הכאובים הללו!) מחד גיסא, אך גם על הדיאטה הספרותית המתורגמת של האינטליגנציה הישראלית שהיא בעלת אוריינטציה אירופאית מובהקת (בתחילה רוסית ואחר כך מרכז אירופאית ורק בסוף – בריטית).
בעשור האחרון, בעקבות הגלובליזציה ועליית חשיבותה של ארצות הברית ושל האנגלית, מצויות אצלנו, כמדומני, היצירות האמריקאיות והבריטיות המתורגמות בעמדת בכורה מבחינה כמותית. אבל מטיבה של המגמה העכשווית שהיא אינה מביאה תמיד את העידית הספרותית ובכל מקרה היא נוגעת לספרים שיצאו זה עתה במדינות האנגלו-סקסיות ולא ליצירות המופת של העבר. בעבר, היחיד כמעט שדאג בשיטתיות להכיר לקורא הישראלי את הספרות האמריקאית הגדולה של המחצית השנייה של המאה ה – 20, היה המו"ל אוהד זמורה ז"ל, ואכן חלק גדול מהיצירות האמריקאיות הגדולות של המחצית השנייה של המאה יצאו בהוצאתו (סופרים כמו פוקנר, שאינני סובל, או המינגוויי, שזכו בנובל ובחותמת כשרות כ"קאנון", יצאו גם בהוצאות אחרות).
בכל אופן, במשך שנים הובילה אותי האוריינטציה האירופאית "לסנן" סופרים אמריקאיים ורק בשנים האחרונות התחלתי לקרוא אותם ואף להתמכר לספרות האמריקאית. יש בספרות הזו, בהכללה פראית, איזו נטייה מבורכת למבנה עלילתי עמיד וחשדנות כלפי השתבללות ועודף התכנסות לתוך השפה או העולם הפנימי של הגיבורים. יש בה גם, בהכללה פרועה שוב, איזו תנופה ושאפתנות מלהיבות שנעדרות מהרומנים האירופאיים של המחצית השנייה של המאה ה – 20; השקיעה של "היבשת הישנה" ניכרת בספרות האירופאית בנטייה ליצירות קאמריות, רפלקסיביות, "מפרקות" ומופנמות.
הסופר הבריטי העכשווי מרטין איימיס, כותב ברומן המעולה שלו, "המידע", כי "הספרות מתארת ירידה. קודם, אלים. אחר כך, אלילים. אחר כך הספרות האפית הופכת לטרגדיה: מלכים שירדו מגדולתם, גיבורים שכשלו. אחר כך מעמד האצולה. אחר כך המעמד הבינוני וחלומות המסחר שלו. אחר כך ריאליזם חברתי. אחר כך העידן האירוני. ומה עכשיו? ייתכן שאיזה זמן הספרות תעסוק בסופרים. אבל זה לא יחזיק מעמד הרבה זמן. הרומן – לאן?" (עמ' 450). נדמה שהיכולת לכתוב על נושאים אפיים שמורה היום לספרות האמריקאית כמעט באופן בלעדי (ותעיד הנוכחות העקשנית של דמות "הנשיא" בספרות הזו שגם כשהיא מולעגת, כמו ב"גולד שווה זהב" של ג'וזף הלר, היא משיבה איזה אוויר פסגות אפי ביצירה כולה).
בכל אופן, לכבוד חג האסיף, הכנתי מלוא הטנא (כן, אני יודע שזה מחג אחר) יצירות מופת אמריקאיות שאותן, אני מקווה, תוכלו למצוא בספריות או בחנויות היד השנייה; בחנויותינו הרגילות, חוששני, צרים ודקים המדפים מכדי לעמוד במשקל הסגולי שלהן.
א. "היפָה והארור"; סקוט פיצג'ראלד – "גטסבי הגדול" שלו מהוקצע יותר, אבל החוש הטראגי האדיר (והחוש הנבואי – אם מתייחסים לכך שהמתואר ברומן הזה ניבא את השקיעה שבחייו) של פיצג'ראלד נוכח בכל חלקי היצירה הזו מראשית שנות העשרים, שמתארת את הידרדרותו של זוג אופנתי ודקדנטי אך גם רגיש ומעודן. בכלל, אני אוהב את הרומנים הפחות-מהוקצעים של פיצג'ראלד, כמו "היפה והארור", יותר מאשר את "גטסבי", כי בעדם נשקפת בבירור הנשמה העדינה, היפה והמיוסרת של האמן הגדול הזה, שמודל הגבריות שמשרטטים חייו ויצירותיו מעניין פי כמה מזה של המינגוויי, חברו הבוגדני.
ב. "הערומים והמתים"; נורמן מיילר – איך מיילר כתב את רומן המלחמה האדיר הזה בראשית שנות העשרים שלו חידה היא בעיניי ותהי לחידה. מיילר, שהגיע לגבורות לפני שנתיים (בינתיים נפטר – א.ג.), פרסם את היצירה על קבוצת חיילים אמריקאיים הנלחמים באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה, ב – 1948. הרומן חודר לתודעתן של הדמויות, רובן מהמעמדות הנמוכים, ויוצר יצירה ריאליסטית מזהירה הן בשרטוט הפסיכולוגי המדויק של הדמויות, בשחזור שפתן ואופן חשיבתן, והן בתיאורי הקרב המפורטים שבספר. את הפרשנות ההיסטוריוסופית המעמיקה הנוגעת למוסריותה ולתפקידה של המלחמה מעניק לנו ברומן דו שיח מתמשך בין שני קצינים. חובה.
ג. "משהו קרה"; ג'זף הלר – "מלכוד 22" ידוע יותר ו"גולד שווה זהב" מצחיק יותר אבל "משהו קרה", מ – 1966, היא היצירה המעמיקה והעקרונית ביותר של הלר שאני מכיר. וגם מצחיקה בטירוף, כמובן. בוב סלוקום הוא איש קריירה שנמצא באופן תמידי במרחק נגיעה מהאופציה להתפרקות נפשית. במקביל לחזות הנוצצת של חייו, המשכורת הנאה שלו והיותו איש משפחה וכו', נפערים בו חללי חרדה, עלבון לא נמחה, תשוקות ותשוקות הרס עצמי. כל זה היה קלישאתי לולי כתב את זה הלר במונולוג דרוך, חי ומצחיק. בכלל, הלר הוא בעיניי הסופר היהודי-האמריקאי הגדול ביותר.
ד. "שפן עשיר", "זוגות", "הינשאי לי" וכל רומן על המעמד הבינוני-גבוה של ג'ון אפדייק – לאפדייק (יליד 1932) יש לפעמים דימוי מטעה. אפדייק, יש שחושבים, הוא מין סופר מפולפל שמספק את תאוות המציצנות שלנו על העולם המתירני מינית של המעמד הבינוני-גבוה האמריקאי ותו לא; מין יהושע בר יוסף של האמריקאיים. אבל אפדייק הוא סופר כביר, שכלי העבודה העדינים שלו הם כאלה של שען. יכולתו לתאר נשיבה קלה של רגש, או משחק מוחות רגשי בקרב זוג או מעגל חברתי מצומצם, היא ללא תחרות. האמירה שלו על מקומה של המיניות בבורגנות האמריקאית אינה פוחזת אלא מעמיקה. וההתייחסות שלו למקומה של הדת בחיים האמריקאיים אינה רק מימטית, ונובעת מעניין אמיתי ביחס שבין מתירנות מינית, אמונה דתית והמצב הציביליזציוני ההווי.
ה. "פסטורלה אמריקאית"; פיליפ רות – בנימה נוגה כיפחה חרישית של מפוחית מתאר רות, ברומן הזה מ – 1997, את יחסיו של גבר יהודי אציל, ספורטאי אגדי שהגשים את החלום האמריקאי, ובתו שהפכה לטרוריסטית שמאלית אנטי-אמריקאית. רות מגונן כאן על אורח החיים האמריקאי מבלי להיות עיוור לטענות של מתנגדיו ויוצר טקסט אלגי מרשים ומערער, בעל רובד הגותי.
מבקר חופשי 