בתקופה הקשה והמבלבלת בחיי, כשאני מתפרנס מעבודת שמירה במעונות הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א, צלצל הסלולרי בעמדת השומר שלי ואהוד אשרי ביקש שאכתוב למוסף "הארץ".
לא הכרתי אותו לפני כן. לא הכרתי איש בעיתונות. באתי למערכת וחיכיתי לפגישה. צלמת – או גרפיקאית? – מתחילה, מתוחה מאד, הציגה את צילומיה לגיליון המוסף. אשרי בחן את הצילומים בסבר פנים חמור ומתעתע. ואז, באותו סבר חמור – אבל שאי אפשר כעת לטעות בלהבה האנושית שהוא מבקש לחנוק תחתיו – פנה אל הצלמת – או הגרפיקאית – וכמו-כפוי, ובעצם מתאפק, אמר: זהו זה. זהו זה. יש לך שער. זה שער. זה שער.
לא מתעכב יותר מדי לחזות בהקלה האדירה והכרת התודה של הנחנכת שהתקבלה; מכיר תודה לאלים על כך שהאינטרקציות האנושיות המסובכות, שאנחנו נאלצים לנהל בחיינו ובחיינו המקצועיים בפרט, כוללות גם רגעים כאלה. של חיבה וחמלה.
הדקה הזו, במערכת המוסף המפתיעה בקוטנה טירון עיתונות כמותי, הייתה אחד מהרגעים הנדירים, המפתיעים בהרף-עינותם, כשאישיות שלמה נחשפת בפניך.
מבקר חופשי 
תגובות
גם הוא עזב אותנו?
מתי?
כל כך אהבתי את מה שעשה בהארץ, את סגנון הכתיבה שלו, את השנינות, את החוכמה…
עצוב נורא.
היה עורך מעולה. תענוג היה לעבוד בשבילו ותענוג לקרוא את המוספים שהוציא תחת ידיו. לא כוחני ולא פוזאי. כל אחד שנתקל בו קרא משהו בהבעת הפנים העצורה שלו. אני אהבתי להיכנס לחדרו ב"חדשות", להשתולל קצת, ולו כדי לראות חיוך שהוא לא מצליח לעצור. בניגוד להרבה כותבים, הוא לא היה שפוט של אף אחד. אם אני לא טועה, אודי אשרי היה זה שבא חשבון עם העיתונות, זמן קצר לפני בחירות 96', על כך שאף אחד לא לקח ברצינות ולא בדק מיהו ומה הוא נתניהו.
הערה שולית, שמתייחסת לכותבי 'רשימות': עשרות אנשים הגיבו אמש לידיעה על מותו של אשרי ב'הארץ'. עשרות רבות של אנשים הגיבו לידיעה דומה בווינט. ודווקא כאן, שחלק מהכותבים מחזיקים מעצמם 'מהתקשורת' לא טרחו אנשים להוסיף מילה על דברי הפרידה.
ר' גם הפוסט השכן של יוכי שלח.
חבל
אבדה
אכן, אבדה גדולה מאוד. השילוב בין השפות, הלועזית והעברית העיתונאית והמשלבים השונים מרתקים ברב גוניותם.
עולילית