על היי-טק, טכנוקרטיה, מריטוקרטיה, ריאליטי ואמלי נותומב

הידעת? אקזיט ישראלי חדש יצא לדרך וכולנו גאים!

חברת הסטארט-אפ הישראלית "ידעת" נרכשה שלשום על ידי מייקרוסופט בסכום המוערך כמלאן (הייתה לי כאן בדיחה וולגרית הקשורה לצירוף סטארט-אפ, המוצג באופן משובש וזימתי, ואז: "הXXX-XXXXX של 'ידעת' הולבש והוחדר למייקרוסופט באקזיט" – אבל ויתרתי עליה).

 

היה משהו משעשע במיוחד בידיעה בדה-מארקר על העסקה הזו. בניגוד שבין אישיותו הצבעונית של אחד היזמים, ישי אורן:

"אורן סיים בגיל 21 דוקטורט במתמטיקה באוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. לאחר מכן התגייס לחיל המודיעין, ועד היום הוא משמש יועץ לענייני הצפנה בצה"ל. אורן נחשב לאחד האנשים המובילים בחיל המודיעין בתחום של פיצוח צפנים וזכה על כך בפרס ביטחון ישראל. לפני חמש שנים פתח עם אשתו תהל מסעדה הנושאת את שמה במדרחוב נחלת בנימין בתל אביב. בין לבין הספיק להוציא ספר ("הדבר האחרון שאבא שלי הבין") ולשחק בתיאטרון הסמטה".

לבין מה שהחברה של השחקן והסופר והמסעדן – אגב, אורן, אפשר קצת להירגע עם המחירים בתהל; מסעדה איכותית אבל בכל זאת – אשכרה עושה בחיי היומיום:

"ידעת פועלת בתפר שבין מערכות ניהול שירות לקוחות (CRM), שמסייעות לאנשי המכירות, ופתרונות בינה עסקית (BI), שמספקות מידע חשוב ומשמעותי למנהלים בארגון. המנוע שפיתחה ידעת קורא את המידע הקיים במאגר המידע של הארגון – ה-Data Warehouse – מבצע ניתוחים סטטיסטיים ויוצר קבוצות וסגמנטים בעלי מאפיינים דומים". הבנתם? נכון נשמע מעניין? אולי אפשר להמחיז את זה ואז לגשר בין כישרונותיו הברוכים המרובים של היזם!

הניגוד היה משעשע יותר בידיעה המקורית באתר "הארץ", שבינתיים עברה עריכה, אבל בכמה שעות שהייתה ללא יד עורך צוין שם בהתפעמות שהיזם הוא אישיות מרתקת – משהו בסגנון, אני לא זוכר את הנוסח המדויק – ואז ממרומי אישיותו המרתקת הצניחה לעניין הטכני חסר-הלשד-והליחה, שבו אשכרה החברה שלו עוסקת, היה משעשע ביותר.

 

אבל זו לא הנקודה שאני רוצה לדבר עליה. הנה מה שאני רוצה לדבר עליו: האקזיט הזה עבר את כל התחנות הידועות של התקשורת הישראלית, שהביעה עניין וקנאה לבבית בחבר'ה המוכשרים מההיי-טק, אותם הרפתקנים כורי-זהב של שלהי המאה ה – 20 וניצני המאה ה – 21. החבר'ה הטובים של ישראל החכמה.

אבל האמת היא שההצלחות הפנומנליות הללו הן הרסניות לחברה לא פחות משהן מועילות לה. ההצלחות הללו יוצרות חוסר-יציבות חברתי עמוק. יש משהו לא-אנושי במובן העמוק בהצלחות אסטרונומיות כאלה. הן משטחות כל דבר אחר. הן משתקות. הן הופכות אותנו לאילמים.

 

רגילים לבקר דעות סוציאל-דמוקרטיות בטענה שהן נובעות מקנאה וצרות-עין. ובכן, זה נכון. אבל זה אינו מבטל את הטענה. כאן הדיון מתחיל – לא מסתיים. כי קנאה מסוג מסוים היא רגש הרסני מבחינה חברתית. 

יש שני סוגים של קנאה: קנאת סופרים שתרבה חוכמה וקנאה שאינה פרודוקטיבית ומייצרת תסכול ואלימות. הכלכלה – ואגב, גם הספרות – אינה יכולה בלי תחרות. התחרות והקנאה הן השמרים שמתפיחים אותה. אבל כשההצלחות גדולות ממידת אנוש, פנומנליות, המגזרים האחרים – ומה לעשות, לא כולם יכולים או רוצים להיות אנשי היי-טק – אינם מדורבנים לפרודוקטיביות על ידי הקנאה אלא מאבדים את ערכם האנושי לנוכח ההצלחה הבלתי נתפסת. הקנאה מהסוג הזה קורעת את המרקם החברתי לגזרים במקום להצעיד את החברה קדימה. כך נוצר חוסר-יציבות חברתי, הר געש לוחש ורדום-לפי-שעה שייתכן מאד שיתפרץ בלבה הרסנית לא בעוד הרבה זמן.

 

ההצלחה הפנומנלית של ההיי-טק, בה למעטים בחברה יש הכל, היא המקבילה בכלכלה ל"שיטת" הסלבריטאים בתרבות. יש מיעוט שמגיע לו הכל, ובעיקר "המבט" החברתי, וציבור ענק שלא נראה. ואם לגנוב אבחנה מג'ונתן פראנזן, בספרו (המומלץ) The Discomfort Zone, ציבור מצומצם חי באמת – והרוב מסתפק בסימולאקרה.שתי "השיטות" מנסות לשכנע אותנו שכך הוא טבע-הדברים, זו "האמת" האנושית העמוקה. השיטות מנסות לכפות עלינו חוסר-אונים משתק לנוכח ההצלחות הפנומנליות שהן מציגות בפנינו. אבל לנו, שלמדנו היסטוריה, ידוע שלא כך הוא. אנחנו יודעים מה קרה בשנות השלושים – כשמחוץ לפעילות הפוליטית-כלכלית של רוזבלט, הספרות והקולנוע האמריקאיים – פיצ'ג'ראלד, סינקלייר לואיס, פרנק קאפרה וכו' – הציגו מורשת אינטלקטואלית מפעימה של התמודדות עם הטענה על זכאותם של העשירים לעושרם. אנחנו יודעים מה קרה ברומא העתיקה כשעבד אחד, ספרטקוס, החליט למרוד. אנחנו יודעים עוד.

 

כמה מחבריי הטובים הם אנשי היי-טק (ואני בונה עליכם בפנסיה. שומעים?). אנשי עבודה הגונים, מוכשרים, אוהבים את עבודתם באמת. אני מכבד את זה ומעריך את זה מאד. אבל אני חושב שגם אנשי המגזר הזה, הישרים ביניהם והם הרוב, מבינים שיש כאן בעייה אמיתית, כשהאליטה הישראלית היא טכנוקרטית בלבד ולא רוחנית, כשהעושר מחולק במידה כזו של חוסר-שוויון.

 

אנחנו חיים בטכנוקרטיה ובמריטוקרטיה (שלטון המוכשרים). לכאורה, מה אפשר לטעון נגד שיטת משטר כזו? הרי מי שמוכשר מגיע לו, לא מגיע לו?! אז זהו, שאפשר ואפשר לטעון. הכישרון, כמו האפיל המיני, כמו אלף ואחד תכונות, הוא בדיוק זה, תכונה, תכונה של הסובייקט האנושי. לא פחות ולא יותר. מתחת לתכונות מסתתרת נפש נרעדת – או נוירוטרנסמיטורים מרצדים, זה לא משנה – סובייקט חופשי, נפש וסובייקטיביות המשותפות לכולם, וסליחה על הפאתוס, משותפות לגאון המחשבים ולמאדונה כמו גם לאבי וגלית מאשדוד. ועוד אפשר לטעון נגד המריטוקרטיה: אולי זו שיטה צודקת. אבל בטווח הארוך היא לא חכמה. כי המרד בוא יבוא. כשדני וגלית יידחקו עד לקצה הפינה – הם ימרדו.   

 

 אני מצרף כאן מאמר שפרסמתי ב – 2007 בעיתון "מקור ראשון", מאמר על הסופרת הצרפתייה הפרובוקטיבית והעכשווית, אמלי נותומב, מהסופרות המעניינות הפעילות היום. ספרה השערורייתי – שמתאר תוכנית ריאליטי של "מחנה ריכוז" – לא הובן כהלכה. הנושא שלו הוא לא זילות-השואה בעידן הטלביזיה, אלא בדיוק מה שדיברתי עליו כעת, פגמי המריטוקרטיה:

 

"חומצה גופריתנית" של הסופרת הבלגית אמלי נותומב (הוצאת "אסיה"; מצרפתית: חגית בת עדה) הוא רומן פרובקטיבי. הוא רומן פרובוקטיבי שנכשל אולם הוא נכשל לא משום שהוא פרובוקטיבי. ולבסוף, הוא רומן פרובוקטיבי שנכשל אך עם זאת נותר מעניין.

 

מילה על פרובוקציה. ברומן הראשון של דוסטוייבסקי אחרי חזרתו מסיביר, מחווה אחת הדמויות הציניות ברומן, דמות שמבשרת את שורת הגיבורים הניהיליסטיים של דוסטוייבסקי, ש"לו היו בני האדם חושפים את כל סודותיהם הכמוסים בפני החברה לא הייתה יכולה האנושות לעמוד אף רגע אחד בצחנה" (ציטוט חופשי מהזיכרון).

הפרובוקציה האמנותית היא תופעה שמציגה את היחסים המורכבים בין האמן לחברה, ולמעשה: בין היחיד לחברה. במאבק בין הפרובוקטור לחברה אין צדיקים ורשעים גמורים. הדחייה שדוחה החברה את הפרובוקטור, את היחיד משולח-הרסן, אינה דווקא "שמרנות צרת אופקים" אלא צורך של החברה להגן על קיומה. מאידך גיסא, לפעמים מה שנתפס לחברה כפרובוקציה בלתי נסבלת הוא ראיית עולם אותנטית של האמן שבוער בו הרצון לבטאה (ביצירה העברית חנוך לוין הוא הדוגמה הבולטת).

 

לומר באמנות את הדבר שאין לאומרו, להיות "פרובוקטיבי", וגם אם הפרובוקציה אותנטית, זה כשלעצמו אינו השג תרבותי משמעותי. היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר כושר הביטוי של האמן הוא בעל כוח משחרר לחלקים בחברה שהאמן היה להם לפה. היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר מצעקה מסוכסכת היא הופכת לנגינה ערבה; כלומר, כאשר "הצורה" של היצירה, האסתטיקה, "משחדת" ומרככת אותנו ואת "תוכנה", ומאפשרת לנו להאזין לקולות אנטי-סוציאליים. ולבסוף, היצירה הפרובוקטיבית היא בעלת ערך כאשר, להפך, האמן דווקא מזקק בשבילנו את "התוכן" הפרובוקטיבי וכך מאפשר לנו להתבונן בו מחוצה-לנו ו"להכיל" אותו.

אמילי נותומב היא סופרת מסקרנת מאד (ילידת 1967). ממה שאני מכיר יצירתה אפלה, אפלה באמת, ועוסקת בסוגיות הנוגעות ליחסי כוח ושליטה בחברה שלנו. ספרה "חרפות וגידופים" (ראה אור ב"עם עובד") הוא יצירה סאטירית עזה, מבחילה ומצחיקה כאחת. הסרט שנעשה על פי ספרה "בחיל וברעדה", שמתאר את קורותיה של עובדת זוטרה ממוצא בלגי העמלה בקצה שרשרת המזון של תאגיד יפני, הוא אחד הסרטים המטרידים ביותר שראיתי מימי.

 

ב"חומצה גופריתנית" צועדת נותומב צעד קדימה. נותומב בוראת תוכנית טלביזיה, מתוכניות ה"ריאליטי" שפשו בעולם המערבי בעשור האחרון. אולם ה"ריאליטי-טי.וי" בספרה של נותומב נקרא "ריכוז" ובמסגרתו נחטפים אזרחים תמימים למחנה ריכוז המנוהל בידי קאפואים, לנוכח המצלמות ולתאוות הצופים. הרייטינג של התוכנית מרקיע שחקים ולמרות מחאות וזעקות הנשמעות בעיתונים איש לא מצליח להוריד מהמרקע את התוכנית המצליחה.

 

הפרובוקציה החשופה ברומן אינה מונעת ממנו לעסוק בסוגיות חשובות ומרתקות ולכן לא הפרובוקציה כשלעצמה אחראית לכישלונו. לטעמי, הסוגיות הפחות מעניינות ברומן הן אלה היותר מובנות מאליהן בהינתן תקציר העלילה שלעיל. למשל, הביקורת על הרעבתנות של תרבות-ההמונים שדבר לא קדוש בעיניה אם תוכל לשעשע. הביקורת הזו מגיעה לשיא ברומן כאשר, למען הרייטינג, הצופים מתבקשים לערוך את "הסלקציה" בעצמם. התוכנית "ריכוז", רומזת נותומב, היא רק תוצר מסקני של תוכניות כמו ג'רי ספרינגר וריקי לייק. אבל הנקודה הזו לעוסה. גם הביקורת הסאטירית שהרומן מותח על הרלטיביזם הפוסט-מודרני אינה גולת הכותרת שלו בעיניי. כך, למשל, מצדיקה את עצמה הקאפו זְדֶנה בריאיון: "אני חושבת שאסור לשפוט אף פעם, כי מי אנחנו שנשפוט? (…) מה זה בדיוק נורמלי? מה זה בדיוק טוב, רע? זה עניין של תרבות" (עמ' 13). גם הביקורת על הקפיטליזם הדרוויניסטי (כך זדנה : "תגידו מה שתגידו, אבל אני חושבת שלא במקרה בן אדם מוצא את עצמו עם החלשים" – עמ' 14) היא ביקורת מוצדקת אך שחוקה.

 

הנקודות בהן נותומב מקורית באמת, בהן היא מתגלה כסופרת חשובה, הן אחרות. נותומב פורשת בלב הרומן את סיפור ההתאהבות של הקאפו הלא-מבריקה וחסרת-החן זדנה באסירה היפה, החכמה והאצילית, פאנוניק. המפגש בין השתיים, בין בעלת הכוח חסרת החן לחסרת הכוח בעלת החן הופך לביקורת מצמררת על השיטה החברתית ה"הגיונית" וחסינת-הביקורת מכולן: המריטוקרטיה. המריטוקרטיה, שלטון המוכשרים, הוא יסוד מוסד במערכת החברתית המערבית. מי שנולד עם חושי יזמות כלכלית ממולחים, מי שנולד עם כשרון מתמטי חריף, מי שנולד יפה זכאי ליותר בעולם מריטוקרטי. ולכאורה, מה ניתן לומר נגד זה? זו הרי הכרעה של הטבע. אבל האמת היא שמבקרים חברתיים נידחים ומקוריים הצביעו על זה שאי אפשר לפתור אולי את הבעיות שמניבה המריטוקרטיה אבל זה לא אומר שהן תעלמנה וזה לא אומר, לפיכך, שאי-יציבות חברתית לא תישאר עמנו תמיד. נותומב מצטרפת כאן לבעלי הראייה החדה הללו ועושה זאת באופן מקורי ביותר. "בזמנים רגילים אנשים כמוך לא נפגשים עם אנשים כמוני" (עמ' 149), מטיחה זדנה בפאנוניק. כשהיא רואה את אחד האסירים נושא חן בעיניה של פאנוניק, היא מתפלצת מהמחשבה שזה שבכוחה "לשלוח אל מותו ברגע שיתחשק לה, עלה עליה בכוחו; בכוח לשאת חן" (עמ' 89). מחנה הריכוז מתפרש כך לא כביקורת על עולם הטלביזיה העכשווי אלא כנקמה הנוראה של אלה שנמצאים בתחתית "השיטה" המריטוקרטית, כמרד הקיומי של חסרי החן והכשרון נגד הסדר "ההגיוני" הקיים.

 

נקודה מרתקת נוספת ברומן היא סוגיית הדת. פאנוניק נאלצת לראשונה בחייה לבחון את סוגיית אמונתה באלוהים לנוכח ייסוריה. אבל ייסוריה הם אלה שבו זמנית מצריכים את האלוהות ומכחישים אותה. נותומב מעבירה את גיבורתה בשורה של הרהורים מטאפיסיים שמהווים אילוסטרציה מרתקת להתפתחות הדתות וההומניזם. כשנואשה מאלוהים מחליטה פאנוניק להיות אלוהים בעצמה, כלומר דמות שמשתדלת להיטיב עם חבריה, כדוגמת ישו הנוצרי. לבסוף היא מאמצת כמודל את דמותו של שמעון איש קירניה, שלפי הברית החדשה עזר לישו לשאת את צלבו. ההומניזם האקזיסטנציאליסטי של פאנוניק נוסח אלבר קאמי ("יצור אנוש העוזר לזולתו, רק משום שהמשא המוטל על כתפיו כבד מדי" – עמ' 81) אינו מוצג ללא מודעות-עצמית וקורט אירוניה מרה של הסופרת.

 

אז אם הרומן מעניין מדוע הוא כישלון? נראה שנותומב לא הייתה בטוחה מה ברצונה לומר וירתה לכל הכיוונים. חלק מהיריות פגעו במטרות ראויות מאד אבל הרומן נותר לא לכיד ולא אפוי. נוסף על כך: לו הייתה הסופרת מתאמצת יותר לשכנע אותנו באפשרות הריאלית של תוכנית כמו "ריכוז" היה האפקט חזק יותר. בנוסחו הנוכחי, אנחנו לא מצליחים לשכוח לרגע שמדובר בסאטירה מקצינה ותו לא. 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אזרח.  ביום פברואר 29, 2008 בשעה 11:29 AM

    חד ובהיר.

  • דוד  ביום פברואר 29, 2008 בשעה 3:05 PM

    אין צורך להסיק מכך מסקנות נרחבות יותר.

  • לימור  ביום פברואר 29, 2008 בשעה 5:29 PM

    א. לי יש חבר ערבי וחבר דתי ואני בונה עליהם לפנציה.
    ב. מה יש לך נגד אשדוד?
    ג. אז מי, על פי תפישתך, ראוי להיות השליט של הבאצ'ו?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום פברואר 29, 2008 בשעה 6:36 PM

    שהחברה המסויימת הזאת היא בעצם חברת ריגול?

    בחיי שכשקראתי את התיאור שלך בהתחלה הייתי משוכנע שמדובר בסאטירה על כתבות בסגנון.

  • שפי  ביום פברואר 29, 2008 בשעה 6:39 PM

    דומני שהרשימה הזאת היא די אמוציונלית, כלומר ביום אחר היית כותב משהו אחר.
    קינאה, והתחרותיות הנובעת ממנה, היא שורש הרע, התגלמות היצר הרע, הגדרת השטן. כל החטאים כולם נובעים ממנה, אין בה שום צד חיובי. קין והבל. אתה אמור להתחרות רק בעצמך. כל השוואה אופרטיבית שאתה משווה בינך לבין אחרים היא שיקרית. איש לגורלו.
    אין לי ספק שהפסוק "קנאת סופרים תרבה חכמה" התכוון למשהו אחר, לא יודע לְמה, שחוקרי לשון המקרא ינתחו את האפשרויות שיש לפירוש המילים קנאת, וסופרים, וחכמה, ואולי תרבה זה מתרבית.
    וכשנאמר "איזהו גיבור הכובש את יצרו" באיזה יצר יכול היה להיות מדובר חוץ מזה הנובע מקינאה.
    הקידמה שהקינאה>תחרותיות מביאה היא לא קידמה אמיתית אלא בריחה, הסחת דעת.
    בקפיטליזם היאוש יותר נוח, כי נקודת המוצא שלו היא השלמה עם החולשות האנושיות האלה. אבל מה פתאום לקבל את היאוש הזה כאילו שהוא חוק טבע.

  • מודי תולשששש  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 12:16 AM

    אתה כותב ש "האמת היא שההצלחות הפנומנליות הללו הן הרסניות לחברה לא פחות משהן מועילות לה. ההצלחות הללו יוצרות חוסר-יציבות חברתי עמוק." אני חושב כך על ההצלחות של ערבים,נשים ושאר מדוכאים, שמוצגות כ'הוכחה' שיש שוויון.

  • אוסקר  ביום מרץ 2, 2008 בשעה 11:10 PM

    אולי זה הדמיון בין השמות אריק גלסנר ואריך קסטנר, אבל נזכרתי במשפט של הברון מינכהאוזן, שנדמה לי שקסטנר עיבד לקולנוע, שהצהיר שזה לא השעון שמקולקל, אלה הזמנים שהתקלקלו.

    בתור נתין של העידן הפוסט מודרני, אני לא מוצא במשפט הזה הרבה מעבר לשנינותו.

    חרפות וגידופים – איזה תרגום מגניב של קנז לשם המקורי של הספר

  • ש  ביום מרץ 4, 2008 בשעה 10:02 AM

    בכל דבר יש רע וטוב – אתה יכול להביט על הטוב ויכול להביט על הרע.

    כשאתה במוד של להביט על הרע, אתה מוצא אותו – זה לא מעורר קנאה ומשתק – ואז חושב שאחרים גם ימצאו אותו, כי הם לבטח חושבים כמוך – וזה מזיק לחברה – אתה מניח שאתה צודק בהנחות היסוד הללו וממשיך – עכשיו יש לנו חברה "חסרה" וכו', עד שעם הקו הזה אתה יכול להביא למצב שבו כל יושבי כדור הארץ מתו בשל הצחלה היסטרית אחת בהי-טק.

    בחיאת דינק.

    אפשר לראות את הטוב, ואז תראה כמה מהלכים יפים אתה מייצר.

    וכמה ביקורות טובות יוצאות לך, כי טוב לך בחיים ואתה נהנה ממה שבא אתך במגע (ספרים) וממילא אתה נהנה מהם וכותב עליהם טובות וכו'

    כל החיים שלך ייראו יותר טוב.

    למה אתה חושב שאתה מצליח לזהות את ה"רע" בכל דבר, כי הוא שם?
    אולי תחשוב שנית ותיווכח שהוא בתוכך באיזהשהואופן?

    בכל זאת אני כאן וקורא, משמע אני אוהב אותך ואת הראש שלך. ואני באמת חושב שאתה מיוחד מאוד

  • אריק גלסנר  ביום מרץ 4, 2008 בשעה 8:00 PM

    תודה על המשפט הנדיב בסוף.
    באשר ללפני הסוף…(:
    אני מסרב לערוך רדוקציה של כל ביקורת ל"תסכול" או "אי תסכול" של המבקר. שהדי במרומים שאינני מהאנשים העליזים ביותר בפלאנטה (למרות שאני בדרך) אבל הדחפים לביקורת, וביקורת ספרות שהיא מקצועי בפרט, מעט מורכבים יותר. אנא, תן לי קרדיט מינימלי של מודעות עצמית. אלה דחפים? למשל, שלחיות בישראל של היום זה לחיות במחנק רוחני. ודרך הביקורת אני מחפש חברים במסע הישראלי, חברים שחושיהם דומים לשלי. ועל הדרך אני מנסה לפלס לאנשים האלה מקום. כי הרי מקום לבנלי ולכוחני וללא-אינטליגנטי יש בשפע בחברה הישראלית. ומי יגן על המוכשרים, הרגישים, העדינים, המתוחכמים?
    זו בעייה קלסית של משטר דמוקרטי (ע"ע טוקוויל; ע"ע "הישרדות") וגם לאנשים כמוני יש זכות לחיים בישראל. דרך הביקורת אני מנסה לממש את הזכות הזו.
    ושוב, אני מודה לך על הנדיבות וגם על הויכוח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: