בגנות הדעתנות, בגנות האקטואליה

"אני, אין לי רעיונות! שום רעיון! ואין לדעתי משהו יותר המוני, יותר נדוש, יותר מגעיל מרעיונות! הספריות מלאות בהם! ובתי הקפה! …כל האימפוטנטים מתפקעים מרוב רעיונות! … והפילוסופים!… הרעיונות הם התעשייה שלהם!"

לואי-פרדינן סלין (מובא באחרית הדבר של אילנה המרמן ל"מסע אל קצה הלילה")  

נכון, הוא היה פשיסט ואנטישמי, סלין; נכון, זו, במובן מסוים, bad example (כמו שאמר הארי/וודי אלן לפסיכולוג שלו, אחרי ששאל אותו שאלה רטורית-כביכול: האם זה נורמלי שאני מפשיט בעיני רוחי כל אישה שאני פוגש בה, האם אדם מכובד, נשיא ארצות הברית, נניח, עושה זאת? ואז: bad example וכו'). אבל בכל זאת, בכל זאת…

 

הדעתנות הישראלית היא מכה שאינה כתובה בתורה. לכל אחד יש דיעה ועל כל דבר וכל הזמן. כל ישראל פובליציסטים הם כל ימיהם, ורק לפי שעה הם רועים בברסלב או מתווכי דירות. זה לא רק עניין עממי (קלישאת נהגי המוניות וכדומה). להיפך, אפילו. זה עניינה של שכבת "האינטלקטואלים" הישראלית. להיות אינטלקטואל בישראל זה לייצר דיעה בעד/נגד וינוגרד תוך חמש דקות. להיות אינטלקטואל-מעורב בישראל זה ללהג בסבר פנים חמור בעד/ונגד כניסה לעזה. להיות אמן משמעותי בישראל המתוחכמת זה להנפיק "אמירה" על "המצב". להיות "מבקר תרבות" בישראל זה לנתח את "הישרדות" או "הדוגמניות" ל"עומק". ואני אומר: להיות אינטלקטואל אמיתי בישראל של היום זה לסרב לכל זה. להיות אינטלקטואל-מעורב זה למאן לתת לעיתון להיות נותן הטון בתרבות. להיות אמן משמעותי בישראל זה להפנות את הגב ליריד ההבלים ולהמון המתהולל. להיות מבקר תרבות אפקטיבי זה להתמקד במה שקורה בשוליים.

 

הדעתנות הישראלית, בתחום הפוליטי כבתחום התרבות, רק מסייעת לחרושת-החדשות הישראלית ולמירכוזה המחניק של התרבות הישראלית. כך נוצרים "אינטלקטואלים ציבוריים" כוזבים, צעקניים ורדודים ו"מבקרי תרבות" שהנם חלק בלתי נפרד מהשיטה, משת"פים. 

 

הרי "הספירה הציבורית", כביכול, היא תעשייה ככל תעשייה. חרושת-החדשות הישראלית היא כתורה ש(לא) ניתנה מסיני ונמסרה לרפי רשף שמסרה ללונדון וקירשנבוים שמסרוה ליעקב ומיקי שמסרוה לגיא זוהר שמסרה למחרת לכל הפרשנים והכתבים "הבכירים" בעיתונים וברדיו ובאינטרנט, שמשכפלים ומנפחים את החשיבות הרת הגורל כביכול של דיוניהם וכך מאוששים את "הבכירות" שלהם-עצמם. הרי המעודכנות והדעתנות הפוליטית "הרצינית" היא המקבילה "האיכותית" להמולה העממית סביב התרבות הפופולרית הממוסחרת. לשתיהן, לדעתנות הרצינית ולתרבות הממוסחרת, אותו אפקט: כיווץ משתני-הקיום לפרמטרים בודדים (נינט; הצלחה כלכלית/אי הצלחה כלכלית; סלב/לא סלב; פלסטינים צדיקים/רשעים).

חרושת-החדשות וחרושת-פרשנות-החדשות וחרושת-פובליציסטיקת-החדשות וחרושת-האינטלקטואלים-הציבוריים וחרושת-הסאטירה-כביכול הישראליות מלבד שהן מנופחות בלי פרופורציה הן גם כוזבות. חלק ניכר משאלות החיים הציבוריים הבוערות תיפתרנה – אם תיפתרנה – רק בדרך של ניסוי וטעיה. כך יהיה – אם יהיה – עם הפלסטינים; כך יהיה עם הכלכלה. התיזות הגדולות אינן תקפות לגביהן. העמדה המוסרית אינה חד משמעית. הקורבן הוא גם תוקפן ולהיפך.  

 

אני ממליץ בחום לשמוע חדשות פעם אחת ביום בלבד. וברדיו בלבד. הזמן הפנוי מדרמות מאיים בהתחלה. אחר כך קוסם. רגע אחד של שקט בבקשה. ואחריו עוד הרבה.

לגבש עמדה פוליטית. להצביע נכון פעם בארבע שנים. בשעת הדחק לצאת להפגנה. כל זה ניתן לעשות גם משמיעת עדי רבן בקול ישראל פעם ביום בלבד.

 

 פעם אחת יצאתי עם בחורה לדייט. בחורה אמביציוזית. דעתנית. היא נהגה – ואולי עוד נוהגת – לקרוא את עיתון "הארץ" יום-יום מהתו הראשון לתו האחרון. פשוטו כמשמעו. היא הייתה מעודכנת ללא חסך. היא שאפה להיות מגישת-ספורט בטלביזיה. והרי ערוצי הספורט הפכו גם הם לפלטפורמה פובליציסטית למכת הלהג והדעתנות הישראלית. ערוצי הספורט בטלביזיה – ערוץ 5 – הם המטאפורה לדעתנות הישראלית. מהומה רבה על מאומה. כולה, ספורט – וכמה דיבורים! (אגב, הבחורה זרקה אותי, ובכך גם גילתה חוסר מקוריות משווע).

 

הספרות היא הניגוד המוחלט למכת האקטואליה "הרת הגורל" והדעתנות הנפוחה מחשיבות עצמית. ספרות היא התכנסות, חרישיות, התמקדות באנושי, הפרטי, התמקדות ביופי, בדקויות, היסוס, תעיה, ספק, חוסר-ביטחון. הסיבה שסצינת השירה בארץ דהה כל כך נובעת בדיוק מבוהק המציאות הישראלית שגורם לכל נושא שאינו "חיים ומוות", כמו האקטואליה, להיראות מיותר. רק גמילה מהחשיבות-הכוזבת של העניינים "הגדולים" תאושש – אם תאושש – את סצינת השירה (ומדובר בגמילה. כי מדובר בהתמכרות. נסו לחשוב על שבוע בלי חדשות. לא מרגישים את הקריז? את הרעד הבלתי נשלט? הישראלים מכורים לאקטואליה והדילרים הם כלי התקשורת שמשלשלים לכיסם את דקות הפנאי היקרות והבלתי-חוזרות שלנו כשהם מחככים ידיהם ומגחכים – ואף תמהים, לעיתים – על הולכת-השולל הקלה והפורייה כל כך). השירה היא המדיום העדין ביותר ולא לחינם פריחתה האמיתית האחרונה אירעה בראשית שנות הששים, העידן היחיד בתולדות מדינת ישראל שהיה פה צל-צלו של קיום נורמלי. לא הרה-גורל. לא בעד ונגד, לא מתפוצץ ממוסר ומוסר-שכנגד. האקטואליה והפוליטיקה והדעתנות והפובליציסטיקה הורגות את הניואנס. והניואנס, אם חפץ חיים הוא, צריך להשכים ולהורגם. 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אחת מהפרובינציה  ביום פברואר 18, 2008 בשעה 8:30 PM

    דווקא, מדגים היטב את השקפתך. הוא ועוד כמה מבני דורו וגם מבני הדור הנוכחי, סבורים שספרות שאינה מתייחסת לאקטואליה הישראלית היא לא רלוונטית.
    ובכל זאת, כדאי שתהיה איזשהי דעה (מי שממש לא מעניין אותו, יקבל פטור)ואפילו מדי פעם להשמיע. לא חייבים על כל דבר, ובכל זאת, אחרת מישהו יעשה בשמך מעשים\, שעלולים להיות הרי אסון .

  • מאשה  ביום פברואר 18, 2008 בשעה 9:11 PM

    דברים כדורבנות.

  • ענת פרי  ביום פברואר 18, 2008 בשעה 10:02 PM

    פוסט מיותר

    הרבה יותר מדי מלים בזכות השתיקה

    תנסה לשתוק במקום

  • איריס ח.  ביום פברואר 18, 2008 בשעה 10:08 PM

    נדמה לי שמקורה של ההתמכרות הזו לחדשות ול"אקטואליה" היא החרדה שאותן חדשות עצמן מייצרות. ואז נוצרת לה כאילו אשליה של "אני יודעת מה קורה" שמחזירה את השליטה. זהו מעגל הרשע שהמכור צריך לשבור. וההתמכרות היא לא רק לחדשות, אלא גם לטלפון הנייד, שעושה אותך זמין ונגיש ויודע על האחרים בכל רגע (ועצבני: למה היא לא עונה?…)

  • מירי  ביום פברואר 18, 2008 בשעה 10:36 PM

    אחלה דמות ספרותית, האמביציוזית שזרקה אותך
    🙂

    כתבת,
    'הסיבה שסצינת השירה בארץ דהה כל כך נובעת בדיוק מבוהק המציאות הישראלית שגורם לכל נושא שאינו "חיים ומוות",'-

    אם כך אפשר היה לצפות שתיכתב כאן שירת חיים ומוות, וזה לא מה שקורה. השירה שנכתבת היא שירת אני-אני-אני, מהצנטרום של הפופיק. נכתבת שירה גרועה, משעממת, של משוררי בועה עצומי עיניים

    'בראשית שנות הששים, העידן היחיד בתולדות מדינת ישראל שהיה פה צל-צלו של קיום נורמלי'-

    הקביעה הזו אינה נכונה. גם בשנות השישים לא היה פה קיום נורמלי. ישראל הייתה עדיין נתונה לסכנת השמדה, המשק היה נתון במשבר כלכלי עמוק עם שיעורי אבטלה גדולים, אוכלוסיית ערביי ישראל הייתה נתונה למימשל צבאי עד 1966
    איפה הנורמליות?

  • אסתי  ביום פברואר 19, 2008 בשעה 12:41 PM

    בעיני ספורט זה המקום האולטימטיווי של נצחון רוח האדם על הגשמיות, על חוקי הטבע ועל הבינוניות.

  • אריק גלסנר  ביום פברואר 19, 2008 בשעה 8:43 PM

    מירי, "שירת חיים ומוות" היא מיותרת בזמן שכלי התקשורת מפמפמים את ימי הרת-הגורל כביכול שאנחנו נמצאים בהם, לצורכיהם הם (לא בגלל שהם "ימניים"; בגלל שהם חפצים בקיום וקימום עצמי. לכתוב שירה "פוליטית" היום זה כמו לנגן בחליל במסיבת טראנס.
    לגבי שנות הששים, אני כן חושב שזו הייתה תקופה של קיום ים-תיכוני נורמלי-יחסית. אחת עשרה שנה בלי מלחמות – בין קדש לששת. רק בחברה לא היסטרית, להבנתי, ניתן למצוא את הפניות לעסוק במותרות חיוניות כפי שהיא השירה.

  • דודי  ביום פברואר 19, 2008 בשעה 11:00 PM

    אמר שהוא לא הצליח אף פעם לכתוב על נושא אקטואלי, כי עד שסיים לכתוב הנושא כבר לא היה אקטואלי.

  • Rogatka  ביום פברואר 23, 2008 בשעה 7:31 PM

    רמת הזדהות מ1 עד 10: 9.

  • איילת  ביום מאי 5, 2010 בשעה 7:34 AM

    מסכימה בהחלט!!. משעשעים במיוחד הם הפרשנים השונים
    בעלי הדעות המוצקות וההחלטיות שמתבדים לחלוטין
    ואפילו לא טורחים לאחר מכן להתיחס למציאות שהפתיעה אותם.
    פשוט משנים את דעתם כאילו כלום וממשיכים הלאה.
    אני מקווה שאתה קורה תגובות חדשות לפוסטים ישנים.
    רציתי להחמיא לך כללית. אתה כותב מעניין מאד ומנומק.
    ונראה לי באופן מוזר שהעינין שלי בכתיבתך כי אני בכיון "ההפוך"
    ממך מהחילון ומהשמאלניות אל הדתיות של הכיפה הסרוגה [המתונה]
    אך העינין שלי בספרות לא מתפוגג אלה מתחזק. [טוב אישתו של איש כותב אני]

    תודה לך!! וישר כוח
    איילת

  • אריק גלסנר  ביום מאי 5, 2010 בשעה 8:01 PM

    תודה איילת

  • עידו  ביום מאי 6, 2010 בשעה 8:17 AM

    ספוילר – המילה כיבוש עומדת להופיע בהמשך, לצערי.

    אני מצד אחד מאוד מסכים איתך, לגבי התיאור היפה של העברת לפיד האקטואליה מירון לונדון לגיא זוהר וכו', ייצור הברווזים העיתונאיים על כלום וכו'.

    הבעייה היא שאתה מערב פה שני נושאים לדעתי. אתה אומר שאם יש לך דיעה אקטואלית, להביע אותה זה להיבלע בדבר הנורא הזה, שבולע את השוליים. הבעייה היא שמדינת ישראל, למרות הכל, היא מאוד מאוד מיוחדת בקטע הזה, כי אצלה השוליים החדשותיים (לא ה"אמיתיים") הם האירוע המרכזי, המכונן, והמשפיע מכולם על הווייתה לדעתי – הכיבוש.

    נסה לדמיין מהדורת חדשות שנראית כך :

    "בוקר טוב. והרי החדשות. היום במחסום חווארה עמדו 300 פלסטינים חמש שעות. במחסום קלנדיה 400 פלסטינים עמדו 4 שעות. אחד מהם נזקק לטיפול רפואי, קיבל מכת חום. מצבו מוגדר יציב. כוח צה"ל נכנס לדירה של פלסטינים בסילוואן, ולא מצא דבר, התנצל, וחילק סוכריות לילדים.", וכו'.

    כלומר, שיגרת החיים הפתולוגית בגדה המערבית אינה אירוע חדשותי. האם להביע דיעה נגד זה, או לנסות לעזור לפלסטינים בנושא הזה, זוהי ריקנות, טמטום, שיתוף פעולה עם עולם האקטואליה, או הומניות, ראיה מעבר לאותו עולם אקטואליה?

    אוקיי, טענתי היא כזאת – מה שאתה מתאר כאן בפוסט שלך הוא מאוד דיאלקטי. מצד אחד, מאסת לחלוטין בכל אלו שיודעים הכל על הכל, שמאלנים כימנים, ניצים כיונים, ואני מבין אותך לגמרי, זה נמאס. מדוע זה קורה כל הזמן? כי ישראל היא מדינה מיוחדת, במצב מיוחד. וכאן הדיאלקטיקה – בדיוק בגלל שישראל היא מיוחדת, ובמצב מיוחד, ישיבה על הגדר, או התמקדות בשוליים, היא שיתוף פעולה עם מה שקורה, ואם אתה מאמין שמה שקורה הוא איום ונורא, ובכייה לדורות, אז יש פה בעייה (אני מודע לזה שהשימוש שלי במונח דיאלקטיקה אולי לא מדוייק כאן).

    בהנחה שמה שרוצים שרי האקטואליה זה לסמם אותנו ולהדחיק את הבעיה הגדולה מכולן (נו, מה לעשות, הכיבוש וזה), אז אצלך הם הצליחו בצורה הפוכה, קצת בכל מכל וכל, אין לך כוח לא לאלו ולא לאלו.

    אופציה נוספת – להגר מפה. באמת נמאס, לא? אבל כן, העברית וכאלה כנראה ישאירו גם אותי.

טרקבאקים

  • מאת קראתי ספר ביום פברואר 19, 2008 בשעה 9:58 AM

     
    אריק גלסנר כתוב בבלוג שלו "בגנות הדעתנות, בגנות האקטואליה".  הוא מוחה על כך שלכל אחד יש דעה.

    מבקר דעתן
    "הדעתנות הישראלית היא מכה שאינה כתובה בתורה. לכל אחד יש דיעה ועל כל דבר וכ

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: