קצר ו(כמעט) לא מנומק

שוב, חוות דעת קצרה באופן מקומם ושערורייתי על ספרים שראו אור לאחרונה, מבציר הקריאה שלי בשבועות האחרונים. אני מרשה לעצמי, ברשותכם, להסיר מעלי כאן את הצורך המייגע – והמוצדק! – לנמק, נימוק עליו אני עמל בביקורות בעיתון.

 

"חיי שניים", של ויקראם סת. למרות שחברי הטוב ניר רצ'קובסקי כתב ביקורת מסוייגת ב"מעריב", אני התפעלתי למדי ובייחוד התפעלתי מהנסיקה ההיסטוריוסופית ברומן מסיפורם של היהודייה הגרמנייה ודודו ההודי של המספר אל תפקידה של גרמניה במאה ה – 20.

 

"בריחה", אליס מונרו. יצירת מופת.

 

"השלהבת המסתורית של המלכה לואנה", אומברטו אקו. מה שמעניין בספר הזה הוא איך מדמות שלא ניתנים לה קווי אופי מובהקים, כלומר דמות לא "עגולה", מצליח אקו ליצור רומן מסקרן שעוסק בזיכרון אישי. כלומר דמות של כל-אדם מחד גיסא וזיכרון פרטי אישי מאד מאידך גיסא. בקיצור, מעניין

 

"לב החורף", מאריה הורנבאכר. רומן לא מהודק ובינוני, אך ישר, לא סנטימנטלי  וכן, על משפחה שהאב בה התאבד.  

 

"משימתו של המתרגם הזה", טוד חזק-לואי. תופעה תרבותית: סופר יהודי אמריקאי המושפע במוצהר מיעקב שבתאי והספרות העברית. בגדול: מוכשר. זה קובץ סיפורים. סיפור אחד מבריק על מיליונרים אמריקאיים שמנים ששוכרים מאבטחים שימנעו מהם בכוח לאכול: מצחיק ומעורר שאלות מרתקות. חזקים גם החלקים בסיפורים בהם מעומת חניך האקדמיה האמריקאית במדעי הרוח, האמון על התיאוריות "הנכונות", עם החיים האמריקאיים הממשיים. עם זאת, לא חסרות נקודות חלשות. המובהקת שבהן: הרצון להדהים דרך עימות אירועים קוסמיים עם קטנוניות אנושית (שואה ומריבה בקפטריה, או שואה אטומית ואיבוד ארנק). זו מחלה של סופרים מתחילים, וגם המוכשרים שבהם. גם הסיפור המחקה את שבתאי במובהק (ועליו מתוודה המספר באחרית דבר) הוא, ובכן, פלגיאטי. ושוב, כתופעה תרבותית גרידא זהו קובץ מאלף.

 

שלוש נובלות של בנימין תמוז שראו אור מחדש הן, בהתאמה, משובחת, מסקרנת אך לא שלמה וגרועה.

 

קובץ מאמרים מעניין של מנחם ברינקר ראה אור ב"כרמל". שמו חמק ממני כרגע. זה לקט של מאמריו של המחבר משלושים השנים האחרונות. אני אוהב את השכל הישר והאנליטי של ברינקר. אינטלקטואל לא מתחכם ומעניין (וחבר של כבוד ב"מועדון  ברנר", כמובן).

 

ז'ורז' אמדו, "גלימה, מדים וכתונת לילה". ספר על ברזיל במלחמת העולם השנייה. מעניין מאד מנקודת מבט אינטלקטואלית-בורדייאנית כי הוא מעמת בין הממסד הספרותי-תרבותי לממשל הבריזלאי. איש המשטרה החשאית, רוצח עם קבלות, מבקש להתקבל לאקדמיה הברזילאית ונדחה באמצעות פעילות של שני הומניסטיים קשישים. קומי, מלא ליבידו (וגם כפשוטו, וגם כפשוטו שהופך לסובלימטיבי וד"ל). על ההומניזם המבוטא בו הייתי לא בונה, הוא לא קשיח כמו אצל אחרים (ומעטים: ברנר, קאמי, דוסטוייבסקי).

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: