סיכום 2007 בספרות המקור

 

 

 

2007 היתה שנה מאכזבת למדי בכל הנוגע לספרות מקור. מעטים, מעטים מאוד הספרים שראו אור בשנה זו שאפשר להמליץ עליהם בכל פה ובחום לב. הסיבה לכך אינה קשורה דווקא בנושאים שהספרות הישראלית עסקה בהם בשנה החולפת, אלא במיומנויות הכתיבה, שברוב הספרים לא היו מן המשובחות.

סוגיית "הצורה" של הספרות הישראלית העכשווית – הסגנון, המבנה, הדקויות הספרותית – היא סוגיה אקוטית, וזאת משני טעמים: ראשית, נדמה שאצל כותבים רבים מאלה שספריהם ראו אור ב-2007 אבד חוש בסיסי לחושניות ולמוזיקליות של השפה, ופחתה דרמטית היכולת האלכימית להתיך מילים של חול – כאלה שנמצאות בשימוש יומיומי בפי כל – לתשמישי קדושה. שנית, במציאות של תחרות עזה בין אמצעים אמנותיים – של מלחמה של הספר מול שלל הגורמים שקמים עליו (סרטים, טלוויזיה, אינטרנט) – הספר כמדיום לא ישרוד ללא היכולת של הסופר ליצור תחושה שכניסה אל יצירתו היא כניסה לעולם מובחן, מחושב, לכיד, העוטף את הקורא כבר בתחילת הקריאה ומותיר אותו שבוי בתוך העולם הנברא. תחושה כזאת אינה נוצרת באמצעות "תוכן", אלא בזכות "הצורה".

            מבחינת הנושאים, עם זאת, היתה שנת 2007 שנה מגוונת מאוד בספרות הישראלית. ציר אחד שאפשר להצביע עליו הוא הציר שבין המיעוט למיינסטרים. ספרים רבים השנה ניסו להביא לציבור הקוראים חוויות של קבוצות מיעוט שונות. נמצא כאן חוזרת בשאלה (אביעד גבעון, "התמונה מסתכלת עלי", חוזרת בתשובה (נועה ירון-דיין, "מקימי"), עולים מרוסיה (בוריס זיידמן, "המינגוויי וגשם הציפורים המתות"), פלסטינים (עדנה שמש, "אמסטל", סמי שלום-שטרית, "עין הבובה"), תלמידי ישיבה (שמואל בן ארצי, "נוברדוק"), אנשים תלושים בתל אביב (ארז שווייצר, "עבור את האלפים, אבשלום", עינת יקיר, "מרכז בעלי מלאכה", אופיר טושה-גפלה, "מאחורי הערפל"), משוגעים (סיגל אבני, "מתחת לעור"), זקנים (יהודית הנדל, "המקום הריק"), הומוסקסואלים (יוסי וקסמן, "השחקנית"), ואפילו חוזרת בשאלה לסבית (יעל משאלי, "שעשני כרצונו").

קבוצת מיעוט ייחודית שהיה לה ייצוג ניכר השנה היא ישראלים שבחרו לחיות מחוץ לגבולותיה של ישראל (משה סקאל, "אחייך אליך, אחייך, יהונתן גפן, "רומן אמריקאי", ערן בר-גיל, "גשר", א.ב.יהושע, "אש ידידותית", דורית אבוש, "לב משוגע"). נעשה אף ניסיון, ראוי לשבח כניסיון, לכתיבת יצירה פנורמית על נידחי החברה הישראלית (מרינה גרוסלרנר, "חלומות ראווה").

מול היצירות הללו עומדות יצירות שמבקשות במודגש לתאר ישראליות שורשית, נטועה במקומה, למרות האיומים עליה מכיוונים שונים (שוב א.ב.יהושע), או יצירות שניסו למפות באופן פנורמי את המיינסטרים הישראלי הצעיר (אשכול נבו, "משאלה אחת ימינה") או הצעיר מאוד (אסתי ג' חיים, "שלושתם"). למוסד השייך למיינסטרים הישראלי, הצבא, יוחד השנה תיאור ריאליסטי (נסים לוי, "שנה בלי ציפורים") וסאטירי (שמעון ריקלין, "צפון פרוע"). ב-2007 נכתב גם רומן שניסה לעמת חזיתית בין המיינסטרים הישראלי הדשן למיעוטים הישראליים (איילת שמיר, "פסנתר בחורף"). 

2007 גם המשיכה מגמה שהתחילה פחות או יותר בתחילת שנות האלפיים: ווריאציות על הרומן ההיסטורי-הציוני. מלבד הניסיון האופורטוניסטי של כמה מהסופרים (בדרך כלל סופרות) להעטות מידה של מכובדות על "רומנים רומנטיים", אפשר לראות במגמה זו צורך אמיתי להביט לעבר על מנת לקבל הסבר או עיגון מוסרי להווה, בשבר של האינתיפאדה השנייה, או רצון לאחות את הפער הבלתי נתפס בין ישראל העכשווית לבין ישראל של פעם, הקטנה, הסגפנית והצודקת. כאלה היו השנה "אדום עתיק" של גבריאלה אביגור-רותם, "מחברת המילים הקשות" של שלומית אברמסון, "מקומיים" של הדרה לזר ו"דיוקן הונגרי" של אורלי קראוס-ויינר.

היפוכו של הרומן ההיסטורי הציוני, הרומן העתידני-האפוקליפטי, הוא כמובן משלימו, ונובע מאותן חרדות קיומיות (ספריהם של חגי דגן, "הארץ שטה", אמנון רובינשטיין, "הים שמעלינו", צור שיזף, "האיש המאושר"). הרומנים העתידניים משיקים לציר נוסף שאפשר לאבחן בספרות הישראלית של השנה האחרונה, והוא הציר שבין פנטזיה לריאליזם, שאף הוא התחיל עוד קודם לכן. רומנים שראו השנה אור ושניצבים בקוטב הפנטסטי של הציר הזה הם "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" של נורית זרחי, "יצר לב האדמה" של שהרה בלאו, "וזה הסוף" של דלית אורבך ו"הכלב היהודי" של אשר קרביץ.

נישה נוספת שזכתה השנה לייצוג מכובד היא הנישה הארס-פואטית – ספרים על ספרים ועל ספרות. עמוס עוז ב"חרוזי החיים והמוות", חיים באר ב"לפני המקום" ויצחק בן-נר ב"אף אחד לא מת בהליכה" כתבו על גיבורים-סופרים, לעתים הם-עצמם, ועל תהליכי הכתיבה.

            המגוון אם כן רב, אך טיב הספרים עורר תחושה כללית של אכזבה. עם זאת, היו גם כמה רומנים שהתבלטו לטובה: הרומן הראשון של המחזאי יוסף בר יוסף, "לא בבית הזה" (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), מתאר מאבק ארכיטיפי בין אב לבן, ובר יוסף מגלה בו יכולת ייחודית לחבר בין הפיוטי לריאליסטי, בין המטאפיזי למזוהם; "אש ידידותית" של א.ב. יהושע (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה), העוקב אחר חייהם של בעל ואישה כבני שישים, הוא רומן שהוכיח שוב כי מחברו הוא גדול בעלי המלאכה, האומנים-המיומנים, בספרות הישראלית; נועה ירון-דיין פרסמה את רומן הביכורים שלה, "מקימי" (עם עובד), רומן אינטליגנטי ומתוחכם שלא פחות משהוא על "חזרה בתשובה" הוא ביקורת חריפה על התרבות המערבית האורבנית ומוסד האצולה המפלצתי שלה: הסלבריטאות; חיים לפידהגיש לנו מותחן פסיכולוגי מצוין בשם "הצבי הבוער" (חרגול/עם עובד), המשופע בקטעי הומור שחור וממזריות אפלה; ואגור שיף פירסם את "מה שרציתם" (זמורה ביתן), רומן סאטירי-סוריאליסטי מענג שמושתת על הפער בין האירועים החדשותיים הגדולים שבישראל לבין חיי האזרח הממוצע שחי בה.

            ישראל היא מדינה קטנה, והגיוני למדי שהיא אינה מניבה בכל שנה ושנה שורה ארוכה של ספרים מרשימים. נקווה, עם זאת, ששנת 2008 תהיה טובה יותר לספרות הישראלית.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: