על ביקורת הספרות.

ארבעה רומאנים שיצאו לאור בשנה האחרונה מבטאים מגמה חדשה בספרות העברית. יציאתם לאור תוחמת קו גבול ברור בינם לבין היוצרים הספרותיים הבולטים של שנות התשעים. משותפת לכולם האמונה המרכזית שאמנות אמת בכוחה לרגש, שאמנות אמת בכוחה לגאול, ושאלה היודעים את הסוד הזה חיים בבידוד. ארבעת הרומאנים הללו, המציבים במרכזם דמויות של אמנים, הם: "אבנר ברנר" של דרור בורשטיין, "פרא אציל" של דודי בוסי, "נקישות ורמזי אור – מדינת ישראל נגד נוח שטרן" של רני יגיל, ו"ללכת יומם ולילה" של משה אופיר. בדור "האבות", הקרוב אליהם ביותר, ולאו דווקא המשפיע ביותר, הוא יהושע קנז. החוויה הישראלית המעצבת שלהם אינה האינתיפאדה הראשונה והשנייה, אינם הסכמי אוסלו ורצח רבין, אלא חדירתה המאסיווית של "תרבות ההמונים" לחברה הישראלית במשך שנות התשעים, חדירה שעיטרה את הפיכתה של החברה הישראלית לחברה קפיטליסטית-מטריאליסטית באופן קיצוני.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: