החיים הסודיים של מבקרי ספרות – חלק א'

 

 

לכבוד צאת ספרו של מבקר הספרות הפעיל המעניין ביותר בישראל, מנחם בן, "משלמה המלך עד שלמה ארצי; מיונה הנביא עד יונה וולך", הרשו לי לחלוק עמכם כמה רעיונות והרהורים, כמה מחשבות שיטתיות יותר וכמה פרגמנטים שיטתיים פחות, כמה לבטים וסודות מקצועיים של מבקרי ספרות בישראל 2006, מהם שקשורים ישירות למנחם בן ומהם שלא.

החלק הראשון של מאמרי יעסוק בבן; לאו דווקא בספרו האחרון, המעניין כשלעצמו, אלא בפעילותו הביקורתית בכללותה, כפי שאני מבין אותה. החלק הבא, שיתפרסם בקרוב, יהיה בעל אופי כללי יותר.

א

מנחם בן (שייאמר אגב אורחא, אינני מכירו באופן אישי), חוזר אני ואומר, הוא מבקר הספרות המעניין ביותר בישראל 2006; ועם זאת, מנחם בן אינו מבקר הספרות ששיפוטיו הם הנכונים ביותר מבין המבקרים הפעילים היום (אם כי הוא בוודאי אחד מהבולטים גם בשיפוטיו).

כדי להבין את הפרדוקס הזה אסביר קודם מדוע לדעתי מנחם בן הוא המבקר המעניין ביותר כיום. הסיבה היא פשוטה: מנחם בן הוא היחיד כמעט שמבין את התקופה שבה אנחנו חיים, ליתר דיוק: את תפקוד הספרות בתוך המערכת החברתית-תרבותית שבה אנחנו חיים בהווה, וליתר דיוק אף יותר: מנחם בן הוא היחיד שמעז להסיק מסקנות מרחיקות-לכת מהבנתו המעמיקה (ולדעתי: האינטואיטיבית) את יחסי הגומלין בין הספרות למערכת החברתית-תרבותית בהווה, הבנה שכשלעצמה ייתכן ושותפים לה אנשים אחרים מלבדו.

באופן הזה  – אשתמש לרגע במלים מפוצצות, שאשתדל להסבירן מייד – מנחם בן, בלי לדעת שהוא כזה, הוא המבקר הפוסט-מודרני החשוב ביותר שקם לנו בארץ; ומכיוון שהעידן שאנחנו חיים בו הוא פוסט-מודרני (בחלקו, לא בכללותו; ההפרזה בעניין הזה מוטעית מאד), בן הוא המבקר המותאם ביותר לרוח התקופה ולכן המעניין ביותר. עם זאת, שיפוטיו הספציפיים אינם בהכרח הטובים ביותר ואנסה להסביר מדוע להלן.

ב

כמה תופעות מאפיינות את העידן הפוסט-מודרני בספרות:

א. קריסתה של היררכיה תרבותית, שהייתה קיימת בארץ עד לשנות השמונים לפחות, ועלייתה כנגד זה של "תרבות רבי-המכר", שמנסה להציב אליטה מתחרה לאליטה "האיכותית"; כלומר, באומרי "אליטה מתחרה", כוונתי לסופרים ומערכות תרבותיות קונקרטיות ואידיאולוגיות, שאינם מתכוונים רק למכור יותר ספרים בפועל, אלא, במשתמע ואף לעתים במפורש, מבקשים לטעון לעליונות הפרמטר הכמותי על שאר הפרמטרים שבהם נידונה ספרות בעבר. 

ב. היותה של הספרות, ותרבות הכתב בכללותה, שולית-יחסית בהווה (יחסית; גם כאן לא צריך להפריז) לעומת המקום שהיא תפסה במרחב התרבותי בעבר. מדיומים וויזואליים ואחרים דחקו את מקומה של הספרות ולא פחות חשוב: קצב החיים המערבי התזזיתי הפך להיות אנטגוניסטי לפעולת הקריאה המצריכה פענוח, השתהות, מחשבה.

ג. קשור לשני הסעיפים הקודמים: הקהילה הספרותית הישראלית (וגם בעולם המערבי, אם כי בארץ, בהיעדר מסורת ארוכת שנים ובהינתן עוד סיבות סוציולוגיות שקצרה כרגע היריעה לנתחן, המצב מוקצן) הופכת להיות קהילה שהיחס בין כותבים לקוראים בה משתנה באורח רדיקלי למדי: הולכים ומתרבים הכותבים ומאידך גיסא מתמעטים הקוראים.

יש עוד תופעות פוסט-מודרניות המשפיעות על העולם הספרותי, אבל נסתפק באלה כאן.

כעת, אנשי הספרות המובהקים, שהספרות היא חייהם וטעם חייהם (יש לקרוא את המשפט האחרון ללא פתוס, בבקשה, למרות הפיתוי הרב), יכולים לבחור בכמה אסטרטגיות להתמודד עם המצב התרבותי הזה. אסטרטגיית "בת היענה" היא אסטרטגיית-ההתמודדות הנפוצה מכולן והגרועה מכולן. אסטרטגיית ההתכנסות האליטיסטית נפוצה גם היא, ומעוררת כבוד מצד אחד ומשיכת כתפיים על חוסר-האונים שלה וקרבתה לאסטרטגיית "בת היענה" מצד שני. אסטרטגיית הזעם הקדוש, המעוררת אמפטיה גדולה, לא בהכרח אפקטיבית, כי יש כאן כמה כוחות תרבותיים סטיכיים, שקשה לגבור עליהם בנאומי תוכחה, וצריך לבחור באסטרטגיות מתוחכמות יותר.

ואילו מנחם בן הוא המבקר – ולמעשה איש הספרות – היחיד בישראל (כמעט, יש עוד כמה), שהעז להישיר מבט אל לב המאפלייה הפוסט-מודרנית ולצאת מהתופת בחיים-חייתו, כשהוא חמוש בתובנות רעננות, מרתקות, נועזות, תמוהות, מופרכות ומסוכנות (כן, כן, כל התשובות נכונות) על מה זו ספרות ומה טעמה של ספרות בעידן שלנו.

ג

מהן התשובות והתובנות שמצא מנחם בן אחרי שהישיר מבט אל המציאות הספרותית כהווייתה? (ושוב, לדעתי מדובר בתשובות פרי אינטואיציה ולא בהליך מחשבה שיטתי; וזה לא גורע מהכבוד שאני רוחש לבן).

אמנה כמה עיקרים בתפיסתו הספרותית של בן שמבטאים את הפתרונות הרעננים, הנועזים, המופרכים והמסוכנים שהוא מציע כמבקר למצב הספרותי הפוסט-מודרני.

הפתרון הראשון, מבחינת בליטותו אך לא מבחינת משקלו, ושעורר כבר פולמוס עז, היא ההכרזה של בן שמה שהוא מכנה "שירת הכתב" פינתה את מקומה לפזמון; כלומר: הכרזתו שיורשיהם של ביאליק, אלתרמן, אבידן ווולך, הם לא אגי משעול, רוני סומק או דורי מנור, אלא ברי סחרוף, שלמה ארצי, אתי אנקרי ומיכה שטרית.

בניגוד למבקרים הנזעמים של ההכרזה הזו אני חושב שזו הכרזה רצינית ביותר (אם כי אינני מוכן לצדד בה באותו להט של בן). בתרבות שקצרה רוחה מקריאת שירה "נטו", למעט כיסים חברתיים אליטיסטיים באמת או אליטיסטיים-בעיני-עצמם, ושמקבלת עם זאת באהבה ובהתלהבות טקסטים, חלקם בהחלט "שיריים" פר-אקסלנס, שנלווה להם לחן וביצוע, צריך לשקול בכובד ראש את הטענה שיש להתייחס לטקסטים של הפזמונים הפופולריים ברצינות רבה מכפי שנהוג היה עד לעידננו.

המניעים שהביאו את בן להכרזה הדרמטית הזו הם חיפושיו אחר הכוח ביצירה הספרותית בהווה. "כוח" אינה מילה גסה; אמנות בעלת כוח היא אמנות משפיעה, ויטלית, נוכחת בחיים. בן הוא מבקר "פרימיטיביסט", כלומר מי שחותר לחוויות הקמאיות והבסיסיות שמעניקות השירה והספרות, לחוויות שמטלטלות אנשים והרבה אנשים. וכיוון שהפזמונים הישראליים נוכחים בתרבות שלנו יותר מאשר השירה כשלעצמה, והם מעניקים לשומעיהם חוויות טוטאליות של מילה וצליל, מבקש בן להכתיר אותם תחתיה. כן, זה מקומם, כן, זה כואב, כן, זה אולי אף מופרך בסופו של חשבון (כי בכל זאת הטקסטים ה"שיריים" מורכבים בדרך כלל יותר מהפזמונים הרווחים), אבל בהחלט זו קביעה הראויה להתייחסות רצינית. זו, למעשה, קריאת תגר אדירה על מוסכמות תרבותיות עתיקות-יומין, קריאת-תגר מסקרנת ומטלטלת של מבקר ערני ביותר ונועז.     

וזה מוביל אותי לתובנה הבאה של בן, לאסטרטגיה הביקורתית המרכזית שלו, שההכרזה על הכתרת הפזמון הישראלי על מקומה של "שירת הכתב" היא רק סניף שלה. כוונתי לחיפוש של בן אחר "ההקסמות" מהיצירה העומדת לביקורת, להפיכת "ההקסמות" בעיניו לקריטריון-על לקריאת שירה ואף פרוזה. גם הקביעה הזו של בן נובעת מהחיפוש שלו אחר "הכוח" בספרות בהווה הפוסט-מודרני-למחצה שאנחנו שרויים בו.

כמו הרבה אנשים מקוריים באמת, free spirits אמיתיים, חטף גם בן חרפות וגידופים על קריטריון ההקסמות העמום, האמורפי והלא-רציני כביכול שלו. אבל האמת היא שזה קריטריון מכריע בעידן הפוסט-מודרני שאנחנו חיים בו. כי יצירת ספרות שפועלת עלינו באורח מיידי בקסמה היא יצירת ספרות שהצליחה לצלוח את המכשול האדיר שניצב בפני הספרות בעידן קצר-רוח ואנטגוניסטי-לפעולת-הקריאה כזה שלנו.

ועם זאת, הקריטריון הזה גם מסוכן. בן, לעניות דעתי, עיוור בגינו ליצירות שאף על פי שאינן קוסמות לנו באופן מיידי יש בהן ערך רב. אמשול לכך משל, שאף על פי שיש בו שמינית (ואולי רבע) של וולגריות, לא מצאתי טוב ממנו: הספרים הטובים מתחלקים לשניים. יש כאלה שתהליך קריאתם דומה לעשיית סקס ויש כאלה שתהליך קריאתם דומה לעשיית ספורט.

למה כוונתי? סקס וספורט הן שתי פעולות גופניות, לפעמים מאומצות, שיוצרות בנו עם זאת תחושה של סיפוק ואושר. ההבדל המכריע הוא שלסקס אנחנו נמשכים מלכתחילה ואילו התחושה הטובה שמביא לנו הספורט באה רק אחרי שנכנסנו כבר לפעילות, רק בעיצומה או אף בסופה. לפני שהתחלנו בהתעמלות, נתפס הספורט, פעמים רבות, כמטלה, כעונש, כעינוי.

ובנמשל: יש ספרים שבהחלט לא "קוסמים" לנו בהתחלה, הם דורשים מאמץ, פענוחם ממושך, המבנה שלהם מורכב, הלהט והשיא שבהם מעוכבים ומותנים בקריאה ממושכת. אבל אחרי שנכנסנו אליהם, בייסורים קלים או אף לא קלים, הם מתגלים כמתגמלים ביותר. אם נפעל רק לפי קריטריון ההקסמות של בן נחמיץ את הספרים הללו, כלומר, נחמיץ חוויות רוחניות שיכולות להיות כבירות.

ועיוורון מסוים נוסף של בן, שקשור בעקיפין לבכורה שהוא מעניק לקריטריון "ההקסמות", נוגע ליצירות שמעלתן היא הרובד הרעיוני שלהן. לא הרובד הלשוני, שבן חד ביותר לגביו, לא הרובד הפסיכולוגי, שבן ערני ביותר גם לגביו אם כי הוא סלקטיבי כלפי התכנים הפסיכולוגיים, שחלקם קרובים ללבו וחלקם לא (כלומר הוא שופט לפי הקריטריון הזה, של הקרבה ללבו, ולא לפי קריטריון "צונן" ו"אובייקטיבי" יותר של מידת עמקות החדירה הפסיכולוגית, בלי קשר לתכנים הספציפיים). בן לא מחשיב במיוחד את הרובד הרעיוני של יצירות פרוזה וזה "שטח מת" אצלו, לעניות דעתי.

ד

החיפוש של מנחם בן אחר מה שאני מכנה "הכוח" בספרות, הוביל אותו לכמה אסטרטגיות והכרעות ביקורתיות נוספות, מלבד עקרון "ההקסמות" והעדפת הפזמון שנובעת ממנו, שהזכרתי זה עתה.

ראשית, בן, עד כמה שאפשר למצוא שיטתיות בקו הביקורתי שלו, אינו פוסל א-פריורית שום ספר משום שאינו נענה לקודים היררכיים-אליטיסטיים כלשהם. אם ספר פופולרי ורב-מכרי מגיע לידיו הוא אינו מוטה מראש נגדו; אם ספר יצא בהוצאה "זולה" אין הדבר מונע מבן להלל אותו עד אין קץ, אם מצא בו מה שלבו חפץ. וזה בניגוד מוחלט למסורת הביקורת שעד שקם בן, וודאי בניגוד למבקרים מסוימים מאסכולת "הזעם הקדוש" (אנשי אסכולת "בת היענה" ו"ההתכנסות האליטיסטית" לא יטרחו לכתוב ביקורת על ספר כזה).

היעדר הדעות הקדומות של בן מרענן, אותנטי, וחשוב ביותר באקלים הספרותי הישראלי הנחלק בין אליטיסטים מסתגרים מחד גיסא ו"המון" חסר השכלה וטעם ספרותי מאידך גיסא. בן לימד אותנו לשאוף למלא את התווך הפורה בין שני חלקי "הרפובליקה הספרותית", בין הפטריקים-כביכול לפלבאים-כביכול. התפקיד שהוא מילא כאן הוא בעיניי היסטורי. לא פחות.

בהערת אגב: אי זלזולו של בן ב"רבי המכר" קשור גם לעמדות הפטריוטיות שלו. מה שהעם אוהב, מה שהעם מצדד בו, אינו יכול להיות שקרי מכל וכל. ספרות היא לא עניין ל"מקצוענים" בלבד כמו שהלאומיות – אם לסרס אמרה של, נדמה לי, פול ואלרי – היא הפואטיקה של ההמונים. גם הערצתו של בן את התנ"ך, מתגנבת מחשבה ממזרית אל הלב, אינה בלתי קשורה להיותו של התנ"ך רב מכר היסטרי, ככלות הכל…

עם זאת, היעדר הדעות הקדומות של בן הרחיק לכת עד כדי ניסיון להצדיק פופולריות של ספרים פופולריים מסוימים, כלומר, עד כדי הניסיון למצוא ביסודות הפופולריים עצמם מעלות ספרותיות.

אינני כותב את הדברים בביקורת גורפת על בן. לעתים הוא צודק בהחלט: ספרים מצליחים הם הרבה פעמים ספרים מצוינים, לא למרות הצלחתם, אלא בגלל שהיסודות שגורמים להם להצליח (בהירות, רלוונטיות, נועזות), הם גם אלה שגורמים להם להיות איכותיים.

אולם, לעתים, חיפושו של בן אחר "הכוח" בספרות מוביל אותו – וזה נובע גם ממזג אישי, כנראה – להערצה של טראש ספרותי בגין הצלחתו או בגין טראשיותו.

האנטי-אליטיזם הנועז והחשוב של בן, ההקשבה הדמוקרטית והעממית הטובה שלו ל"קול המון", שיש בו לעתים בהחלט מ"קול שדי", מוביל אותו לעתים לשבחים ביקורתיים תמוהים לסופרים מצליחים. ולעתים האנטי-אליטיזם פועל בכיוון ההפוך: כנוח עליו הרוח בן יתקוף סופר שנחשב לאיכותי גם אם הוא מצליח. בגלל שהוא מצליח.

ה

בקשת הקסם ו"הכוח" מובילה להכרעה ביקורתית נוספת של בן. בן חווה את הספרות כשמחה גדולה. השמחה הזו קשורה למושג "הכוח" בתפיסתו, בכך ששני המושגים מדברים על הנעה נפשית עזה שגורמת הספרות. ההנעה הנפשית הזו מוחלפת לעתים אצל בן בבקשת הנאה כפשוטה מהספרות.

וזה נכון ומוצדק. כמו שאמר גיבורו של ברנר, הקדוש החילוני אברהם מנוחין, ב"מן המיצר":       "בעיקר הדבר, אין לנו בעולמנו, באמת, מלבד העונג".

אולם בן לעתים חוטא לדעתי בהחלפת הצורה בתוכן ומעדיף לעתים ספרים שלא רק ה"איך" שלהם מלא "כוח", כלומר לא רק אופן הסיפור מלא חדווה ועזוז ושמחה ועונג, אלא שגם התוכן שלהם, ה"מה" שלהם, קומי-קליל, לא לוקח עצמו ברצינות, סקסי ועליז. הוא מבכר את אותם ספרים על פני ספרים שהם בעיניו מה שהוא מכנה "דכאוניים".

אבל אני חולק כאן על בן. ודאי שספרים "דכאוניים", שהסופרים שכתבו אותם לא הצליחו להיחלץ מן המצר של תוכנם לטובת דרך רחבה ומשוחררת באופן סיפורם, הם ספרים לא טובים. אולם ספרים בעלי תוכן דכאוני שהסופר כן הצליח ליצור מהתוכן מעדן ספרותי ממלאים את הקורא בשמחה מכופלת: גם על ההצלחה הספרותית וגם על ההצלחה הספרותית שנובעת מתוכן כל כך קודר. הרי כשקוראים את "זיכרון דברים" של שבתאי הנחמה הגדולה של הטקסט אינה נובעת מתוכנו, נעדר התקווה והקודר מכל קודר, אלא מהיכולת של שבתאי ליצור מהחושך של החיים יצירת מופת זוהרת כזו, כלומר מיכולתו להשתלט על החושך, להנהיר אותו ולהבהיר אותו, תרתי משמע.

ו

אבל אולי ההתמודדות המעניינת ביותר של בן עם המצב הפוסט-מודרני בספרות, האסטרטגיה הביקורתית המעניינת ביותר שלו, שמבטאת את חיפושו אחר "הכוח" במערכת ספרותית הרפה והחלושה יחסית של זמננו, היא הסגנון והאופי-המיוחד של הכתיבה הביקורתית שלו-עצמו.

סגנון ואופי הם כמובן גם עניין של כשרון. אבל בן אינו רק כותב מוכשר מאד אלא, באופן עקרוני (ולא מודע ואינטואיטיבי, כאמור), השכיל להפוך את ביקורת הספרות שלו-עצמו לאירוע ספרותי בפני עצמו.

ביקורת ספרות מחולקת לשלושה חלקים: השיפוט הסופי, הנימוקים לשיפוט הסופי וההוכחות לנימוקים (בעצם, אם לדייק, ארבעה חלקים: סקירה תקצירית, שיפוט, נימוקים והוכחות). ביקורת ספרות היא הכרח לתרבות ספרותית משמעותית – וארחיב על כך בחלק השני של מאמרי – אבל חייבים להודות: ביקורת ספרות היא גם ז'אנר תובעני בעבור הקוראים ואינה הז'אנר המרתק ביותר בעולם, בלשון המעטה. היעדר המרתקות שבה נובע הן מהרכיב התקצירי-סקירתי שקיים בביקורת, והן מרכיבי הוכחות-הנימוקים והנימוקים עצמם שבה, שהנם למעשה מפגש ב"כלי שני" אנליטי ביצירה הספרותית שהיא ה"כלי הראשון" החווייתי.

האלמנט המסעיר, הדרמטי אם אפשר לומר כך, בטקסט הביקורתי, הוא הרכיב השיפוטי שבו. "הבעד" או "הנגד" של המבקר מסקרנים אותנו, ורצוי שיהיה גורפים, רצוי שיהיו זקיפת בוהן או נטייתו-מטה, שיהיו "לחיים" או "למוות". רוב האנשים המתעניינים ונזקקים לביקורות ספרות, אם נדבר גלויות, חותרים בעיניהם הסורקות בזריזות את הביקורת אל השיפוט הזה ומרפרפים על רכיבי הסקירה, הנימוקים לשיפוט וההוכחות לנימוקים. בן – ואני רוצה שדברי ייקראו לא בסרקזם ואירוניה; את הביקורת על בן אומר מייד בגלוי – השכיל להבין זאת ומציב את החלק השיפוטי בלב המעשה הביקורתי שלו.

לכן, פעמים רבות, בן לא מנמק את התרשמויותיו, או ליתר דיוק עושה זאת, מנמק בחריפות, בדיוק רב לעתים, אך גם בתמציתיות רבה ובלי להתעכב על החלק המשעמם – חלק ההוכחה. לעומת זאת רכיב השיפוט נפרש בהרחבה; קריאות התיעוב השיפוטיות שלו או צווחות העונג השיפוטיות טעונות בכל כך הרבה אנרגיה, ארס, התלהבות, פרובוקטיביות, מקוריות, בהירות, חדות, שהקריאה בביקורת הבנ-ית היא פשוט תענוג צרוף והופכת לאירוע ספרותי בפני עצמו.

בן הופך למעשה את התלהבותו המדבקת או סלידתו המדבקת לתחליף לנימוק ולהוכחה.

זה מעשה רב. אל יקל הדבר בעינינו. המעשה הרב, בוא נבהיר, הוא הבנתו של בן את הדינמיקה של הקריאה, החשיבה על קורא הביקורת, וההחלטה לפעול בהתאם לצורכי הקורא, תוך כדי ניסיון לא לוותר על מהותה של הביקורת. אמנם ההתמקדות ברכיב השיפוט באה גם על חשבון ההנאה החרישית והמעמיקה, שבכל זאת קיימת, וודאי אצל "השרידים המעטים" (אם להיזקק לביטוי ברנרי נוסף), בפרישתו של תהליך הניתוח. אבל ההכרעה של בן לגיטימית בגלל מבחן התוצאה: הוא פשוט מעניין לקריאה. בן פשוט מצליח להפוך ביקורת ספרותית לאירוע ספרותי בעידן שמקשה על כותב הביקורות להרוס (במובן התנ"כי) אל קהלו.

ואחרי ולמרות כל הדברים האלה אני סבור שהחתירה של בן לשיפוט נחרץ, ברור, מלהיב, סעור, קולני, פוגמת לעתים לא מעטות בטיב השיפוטים שלו. ולכן, אחזור למה שפתחתי בו: בן אינו בעיניי מבקר הספרות הישראלי המהימן מכולם אבל בהחלט המעניין מכולם. 

 

המשך יבוא

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: